מיתה משונה נגזרה על קרח ועדתו כעונש על שערערו על מנהיגותם של משה ואהרן: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר ט"ז, 32).

מאתיים וחמישים האנשים שהיו בעדת קרח, חקם נענשו בשריפה מאת ה', וחלקם נבלעו באדמה. ואילו קרח - גם נשרף וגם נבלע. מדוע? אמרו חז"ל (מדרש רבה, במדבר, פרשה י"ח, אות י"ט), כי אילו היה נשרף ולא נבלע, לא היו יודעים הבלועים שהוא נענש והיו מתרעמים: קרח הביא עלינו את הצרה הזו, הסיתנו נגד ה'. הוא אינו נענש ואנו נבלעים באדמה? ואילו היה קורח נבלע באדמה ולא נשרף, היו הנשרפים מתרעמים מדוע ניצל קרח מגורלם, כי לא היו רואים שהוא נבלע. לפיכך בתחילה סבבתו האש לעיני השרופים, והייתה האש ככדור סביבו, התגלגלה עמו עד פתח הבור והוא נבלע בין הבלועים.

הדברים מופלאים. מי מתחשב בתמיהתם של חוטאים אלו רגע לפני מיתתם? לשם מה? למי אכפת אם רגע לפני מייתם הם מתרעמים על כך שקרח לא נענש כמותם? האם הייתה כוונה לא להוסיף צער על צערם? וכי חוטאים אלו ראויים להתחשבות כזו, הללו שחיללו את כבודו, ציערו את משה ואהרן, הסיתו את עם ישראל ובלבלו את דעתם?

אכן כן, זאת ועוד: משפטו של הקדוש ברוך הוא אמת ואין הקדוש ברוך הוא מוסיף אפילו צער קטן מיותר, הכול מחושב ומדוד במאזני הצדק שלא להוסיף להם צער נוסף על שרק הם נענשו וקרח שהסיתם ניצל ('קול מבשר', עמ' תכ"ט).

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע', סיון תשע"ג, עמ' 284.

ולפעמים, הכי נכון פשוט לישון על זה לילה, ולא לקבל החלטות מהבטן.

סרטון לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

;