פרשתנו נפתחת בפסוק "ויאמר ה' אל משה - אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא, כ,א, 1).

על הכפילות של האמירות 'אמור' ו'ואמרת' אמרו חז"ל (ויקרא רבה, אמור, פרשה כ"ו): "העליונים, שאין יצר הרע מצוי בהם, אמירה אחת דיה להם... אבל התחתונים, שיש בהם יצר הרע, הלוואי לשתי אמירות יעמודו", כלומר, למלאכי עליון די באמירה אחת, אך לאנשים בשר ודם הלוואי ויספיקו שתי אמירות.

הסביר האדמו"ר מסוכטשוב בעל ה'אבני נזר', כי האמירה הראשונה מטרתה להודיע את רצון ה' יתברך, ולעליונים די בידיעה זו, כי אינם בעלי בחירה ומכיון שהם יודעים מה הוא רצון ה', מיד הם עושים רצון קונם. ברם, לבני אדם, שיש בהם בחירה בין טוב לרע, אין מעילה להם הידיעה גרידא, ויש צורך באמירה נוספת כדי לקבע את הדברים בליבם שיעשום.

בנו, בעל ה'שם משמואל' הסביר בספרו זה (ויקרא, פרשת אמור, שנת תרע"א), כי הגוף והשכל מנוגדים זה לזה: השכל משיג, מכיר ומבין, אך הגוף ממשיך ברצונותיו ובתאוותיו ואין האדם יכול 'לשכנע' את גופו ללכת בדרכי השכל, אלא לאחר שרככו בלימוד התורה ובקיום המצוות, ובכך הוא מזככו מחומריותו. זוהי האמירה הנוספת שהאדם זקוק לה.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך קי"ט, אייר תשע"ז, עמ' 174.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

;