"אם כסף תלווה את עמי, את העני... אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו, כי הוא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, במה ישכב. והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני" (שמות, כ"ב, 24-26).

הקדוש ברוך הוא מזהיר את המלווה, כיעל אי השבת המשכון ללווה, הוא ישמע את צעקת העני ויענישנו. מדוע? הרי המלווה לוקח בצדק את המשכון, אלא שאינו מקיים את מצוות השבת המשכון לעני, כאשר אין לעני חפץ דומה והא זקוק לו! מדוע, אפוא, נענש המלווה, שככלות הכול דאג לעני והלווהו מעות בעת דחקו?

מסביר רבי עובדיה ספורנו: אכן, הלווה איננו יכול לצעוק חמס על המלווה, שהרי הוא חייב לו, אך כשיצעק לפני ה' על עניותו המרה שגרמה לו למצב הביש שאין לו בגד לעורו, אזי "אתן לו קצת ממה שהייתי חונך אותך יותר על סיפוקך, כדי שתוכל לפרנס בו אחרים".

כלומר, יש אנשים שה' נותן להם יותר מכפי צרכם, כדי שיזכו לקיים מצוות צדקה. ה' מודיע, כי אם אל ישכילו הללו לנהוג כן, אלא ינגשו את העניים האומללים שלוו מהם מעות לצרכי קיומם, לא יזכו מכאן ואילך לשמש כ'קופת צדקה' של הקדוש ברוך הוא, לא יקבלו כסף מיותר עוד, אלא הכסף יגיע מידי הקדוש ברוך הוא ישירות לעני.

רבי עובדיה ספורנו חותם את דבריו במלים ברורות ופשוטות על סופו של הפסוק "כי חנון אני" - "והנני חונן כל צועק, כשאין לו חונן זולתי. לפיכך, טוב לו שאתה תחוננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאיתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי',  כרך ס"ו, שבט תשע"ג, עמ' 288. 

השבת היא גם השבת שלפני ראש חודש אדר (יחול בימים שלישי ורביעי הבאים עלינו לטובה) ולכן בנוסף לפרשת 'משפטים', מוציאים ספר תורה נוסף ובו קוראים את החלק הראשון של פרשת 'כי תישא', שעניינו מצוות מחצית השקל. שבת זו נקראת גם 'שבת שקלים'. כאשר בית המקדש היה קיים הוקדשו כספי מחצית השקל לטובת פעילות המקדש. כיום מקיימים 'זכר למחצית השקל' והכספים מיועדים למטרות צדקה.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך