שתיים מתוך ארבע פרשיות התפילין חותמות את הפרשה שלנו. כל אחת מהן מסתיימת בציווי הכפול - יד וראש - של הנחת התפילין.

"והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תות ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות, י"ג, 9).

"והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שם, שם, 16).

זה המקום לציין, כי מעיקר הדין יש להיות עם התפילין מזריחה ועד שקיעה וכך נהגו בעבר. כיום ישנם רק יחידי סגולה הנוהגים כך. בגמרא במסכת מנחות (ל"ו:), אומר רבה בר רב הונא, כי חייב אדם למשמש כל שעה בתפילין המונחות עליו, כדי שלא יסיח דעתו מהן.

את האיסור להסיח דעת מן התפילין אנו למדים בקל וחומר מציץ הזהב שעל מצח הכהן הגדול. מה הציץ, שרק פעם אחת כתוב עליו שם הקודש של ה', לפיכך הורתה התורה "והיה על מצחו תמיד" (שמות, כ"ח, 38), תמיד יזכור את הציץ שעל מצחו ולא יסיח דעתו ממנו; התפילין, שיש בהן הרבה אזכרות, בוודאי יש להקפיד שלא להסיח דעת מהן.

רבי יהונתן אייבשיץ (ספר 'יערות דבש', דרוש ג'), מסביר כי מצוות הנחת התפילין על הראש ועל היד נועדה להורות כי ה' משגיח על כל מחשבותנו וע כל מעשנו וכי הכול מאיתו יתברך.

ומדוע יש למשמש בתפילין? על כך עונה רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל בספרו 'ברכת פרץ', כי לפי שטבע האדם, שללא מעשה אינו מצליח לחורת דבר בנפשו, הזיכרון בלבד איננו מספיק ויש להרגיש גם בחוש המישוש.

האדמו"ר מגור, ה'פני מנחם' זצ"ל (ואתחנן תשנ"ה, ד"ה 'עוד י"ל') דורש את הנאמר במסכת ברבות (ו.), כי בתפילין של הקדוש ברוך הוא כתוב "מי כעמך ישראל" (דברי הימים א', י"ז, 21). מעתה, כשם שנצטוו ישראל שלא להסיח דעת מן התפילין, כך הקדוש ברוך הוא אינו מסיח דעתו מתפיליו שבהן מוזכר עם ישראל. וגם בהחשכת הזמן ובקשיי הגלות, לעולם מתקיים בנו הכתוב "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (דברים, ד', 7).

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ו, שבט תשע"ג, עמ'57-58.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך