בפרשה מתגלה ה' למשה בפעם הראשונה ומטיל עליו את השליחות הראשונה במשימת הוצאת בני ישראל ממצרים. 

על כך עונה לו משה: "ויאמר משה אל ה': בי א-דני, לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם שלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות, ד', 10).

והקדוש ברוך הוא בתגובה: "ויאמר ה' אלי: מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פקח או עיוור, הלוא אנוכי ה'".

הדעת נותנת, שאלמות או חרשות הן חיסרון, העדר כוח הדיבור או השמיעה. אם אכן כן, מדוע נאמר בפסוק "מי ישום אילם או חרש"? העדר אינו מעשה!

המלבי"ם, עומד על הדברים ומסביר, כי מדעה זו בא הפסוק להוציא: "ה' הודיע למשה  היפך מסברה זאת, שאחר שה' ברא את האדם שיהיה לו פה לדבר ועיניים לראות ואוזניים לשמוע - כבר שם טבע זה בכל המין, וכשתראה איש אילם או חרש או עיוור, לא תאמר שהוא העדר, שה' לא שם לו כוח הדיבור והראייה והשמיעה, אלא היה ראוי שפיו ידבר ועיניו יראו ככל האדם, רק ה' פעל בו האלמות והחרשות בפעולת פועל, לאיזו תכלית מיוחדת שראה בחכמתו שהאיש הזה צריך שיהיה אילם או חרש. וכבר כתב הר"ן שמשה היה כבד פה וכבד לשון מפעולת ה' והשגחתו, כדי שיידעו כולם, שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל, לא היה על ידי זה שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכוח דיבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכל זאת חלו מפניו מלך ושרים, ידעו כי יד ה' עשתה זאת, לא תחבולה אנושית וחלקות לשון ופיתויי שפתיה".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ', טבת תשע"א, עמ' 171.

סרטון לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

סרטון באדיבות פרד"ס חב"ד מאת הרב יואב אקריש