חומה נפלה, חומה נבנתה. שלושים שנה לאחר נפילת חומת ברלין, וכלום כמעט לא השתנה. גרתי בישראל בתשעה בנובמבר 1989 כשהמונים צבאו על מעברי הגבול. אני זוכר את רגעי השמחה שהציפו את האנושות כאילו היו אתמול. החומה נפלה. נסדק המחסום המבדיל בין מזרח למערב. לרגע חשבנו שהאיחוד יתפשט עד לרוסיה ולסין במזרח הרחוק, ואפילו אל כל העולם.

אך אשליית האיחוד התנפצה לכולנו בפנים. הגבולות בין מזרח למערב הוסרו, אבל הפערים לא נעלמו. התסכול והפחד התחלפו בגרסת מהגרים מודרנית; כשחומת ברלין הופלה היו בעולם שתים-עשרה חומות. עכשיו יש כבר מעל שבעים חומות: בגבול ארה"ב-מקסיקו, הודו-פקיסטן, סלובניה-קרואטיה, דרום קוריאה לצפון קוריאה, אוסטריה-סלובניה, יוון-מקדוניה והגדר עוד ארוכה. חומות חוצצות בין עמים, גבולות מפרידים מדינות, גדרות משסעות אומות – תופעה אופיינית למאה העשרים ואחת. גם אם הפלנו חומה או הסרנו גבול, החרטה התגברה עם השנים, והחומה שבה למקומה.

ביטול חומה או הצבתה מחדש אינה פותרת אף בעיה. החומות הן בלב. את חומת ברלין למשל מאוד רצו להפיל. הייתה שאיפה לחירות ורבים פעלו למענה. כל גרמניה המזרחית רצתה להתאחד עם גרמניה המערבית. אבל חוץ מרצון עז, לא נעשתה הכנה נכונה לאזרחים, ועד היום מורגשים הליקויים באיחוד.

החיבור בין בני האדם צריך להתחיל בלב, במוח, ברמת המודעות, בהכנה לקרבה בין העמים. שפה משותפת אינה מספקת. עובדה. עד היום יש הבדלים בין הגרמנים הילידים לבין הגרמנים שחיו על גדות נהר הוולגה ברוסיה ובקזחסטן ושבו לגבולם בגרמניה. למרות השפה הגרמנית המשותפת והעובדה שהגרמנים-רוסים באו מרקע מתורבת, הם עדיין לא הצליחו להיקלט כמו שצריך. תפיסת עולמם שונה וההבדלים מורגשים בהם היטב.

המשמעות היא שלא די בשבירת קירות מאבן ובטון כדי לקרב בין בני אדם, אלא צריכים לנפץ את הבלוקים של קירות ליבנו. לפתח מודעות ליחסים הרצויים בין בני אדם. לאחד מטרות וכוונות, למזג תרבויות, להצטרף למערכת חינוך אחת, לפתח אורח חיים מתחשב, לסכם על ערכים ועקרונות. אי אפשר לשבור חומת אבן ולצפות לשינוי מהותי. גם לא אחרי שלושים שנה, ואפילו חמישים שנה. אחרי הכול, זה עובר מדור לדור.

מבט חטוף על אירופה מגלה כי היא שרויה במשבר גדול. זו לא אותה יבשת מאוחדת שייחלו לה לאחר נפילת החומה. אירופה של היום הרוסה, שבורה, עטופה בדמוקרטיה ליברלית, במערביות מודרנית רקובה מן היסוד. פרויקט האיחוד האירופי שואף להתקדם לאינטגרציה של גבולות פתוחים ושל מטבע משותף, אבל הוא לא באמת מצליח. אירופה במבוי סתום, בלי פתרון של ממש. אוסף של עמים כלואים יחד ביבשת מתפוררת, כשנחילי מהגרים בהדרגה מביאים להחלפת הצביון האירופי הייחודי שלה.

כדי להתחבר ביניהם, על האירופאים להכין תחילה את הלבבות והמוחות שלהם, כך שכל מוח יפנים וכל לב ירגיש מהו החיבור הנכון, איך מתקרבים לפי חוקי ההתקשרות שבטבע, על מה צריך לוותר ועל מה לא, מה מרוויחים מקשר בריא וטוב. בלי להתמודד עם צרור שאלות שכזה, לא תהיה הצלחה ותקומה ליבשת הגוססת.

נטייה אירופאית אלטרואיסטית היא אֵם כל השקרים. השלב המשמעותי כעת הוא להכיר ברע, להודות בטבע האגואיסטי שמהתל בנו, לחשוף את האינטרס הצר והמר. להסכים כי לאיש אין כוחות או תכונות פלא להביא לשבירת המחיצות והחומות בין בני האדם, יהיו מי שיהיו, ולכן אנחנו נדרשים לכוח שלא עומד לרשותנו, לכוח עליון. כוח שביכולתנו לעורר בפעולות חיבור בינינו. כך מלמדת חכמת הקבלה העתיקה, לשם כך היא נועדה ולשם כך היא מתגלה. מאמצים לאיחוד בינינו יעניקו לנו כוחות מחודשים: הבנה, הרגשה, שכל והגיון בריא שיכוונו אותנו להתחבר נכון בינינו. אז נתעלה מעל כל חומה ויתבטלו כל הגבולות.

 

מי צריכה לשבת על דוכן הנאשמים?

לפני כשבועיים טסתי לבולגריה כדי להרצות בכנס 'קבלה לעם' הבינלאומי בפני מאות תלמידיי באירופה. נחתנו ימים ספורים לפני תחילת האירוע, וניצלנו את ההזדמנות לנוח. שכרנו בית מודרני בכפר ישנוני והרוס. בית מבודד ששכן בין בית קברות למנזר. סביבו שקט מופתי. חנות אחת, בית קפה אחד, ובו יושבים זקנים מבוקר עד לילה עם כוס תה ביד. כשהתקרבתי אליהם לראשונה הרגשתי מיד הסתגרות ויחס עוין. לא היה עליי סימן חיצוני שהסגיר את מוצאי. למרות זאת, הרגשתי שבתוכם נדלקת נורת אזהרה אדומה: היהודים באים!

היה לי ברור שזה לא הם, זה אני. שאין להם בחירה של ממש אם לאהוב או לדחות, לקרב או לשנוא. הרגשתי כמו שמלמדת חכמת הקבלה: האנושות כמו מכונה שפועלת לפי חוקי טבע מוחלטים, ואת המכונה הזאת אני מפעיל, לטוב ולרע. לכן חשתי בושה. היחס העוין של הבולגרים הקשישים שיקף את חוסר הפעולה הנכונה מצדי. מצדנו, היהודים.

האנטישמיות לרגע לא נחה. שבעים וארבע שנים מהיום חלפו מאז נפתחו בגרמניה משפטי נירנברג – סדרת משפטים שבהם הועמדו למשפט ראשי המשטר בגרמניה הנאצית והנאשמים בפשעי המלחמה ובפשעים נגד האנושות, לאחר מלחמת העולם השנייה.

אז הייתה גרמניה התרבות המפותחת ביותר, היום העולם כולו עגול ומפותח. אז היה קל להצביע על האשמים ולחרוץ את דינם, אבל היום, לו היינו מעלים את שונאי ישראל על דוכן הנאשמים, כנראה שהיינו צריכים להעמיד לדין את האנושות כולה. כמות מקרי האנטישמיות בלתי נתפסת, גם באחוזים שזינקו וגם בהתפשטות המקרים למקומות נידחים.

ברצון פנימי בלתי מודע, בהשתוקקות למגע עם כוח עליון יותר, העולם מרגיש שהמפתחות לדלתות מרום נמצאים אצל היהודים. אלו מצדם מזלזלים באומות העולם, מתעסקים בזוטות שאין להן קשר למציאות ולתפקידם בתוכה. וזה מרגיז את אומות העולם, זה מתסיס אותם עד כדי שנאה תהומית, שפורצת פה ושם.

איני מאשים אף אדם. איני מעליל על אף אומה מאומות העולם. אני שופט אדם אחד בלבד: את עצמי. אותי ואת עמי, העם היהודי. אנחנו בעלי הבחירה ולא אומות העולם. עלינו מוטלת מלוא האחריות כי לנו ניתנה השיטה. האומה הישראלית היא חלק משמעותי בפסיפס האנושי, חלק שיש לו תפקיד להתחבר בינינו, ואז לעורר מתוך החיבור את כוח האהבה, ולהיות מעבר לאנושות כולה, 'אור לגויים'

המקובל הרב יהודה אשלג 'בעל הסולם', כתב: "האומה הישראלית נתקנה כמין מעבר, שעל ידה יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת הזולת" ('מאמר הערבות', כ"ד).

על האומה הישראלית להפוך לגוף הסברה – לעצמה ולעולם כולו: להסביר לאנושות למה היא שונאת אותנו, לענות לנו ולעולם על השאלה במה אנחנו אשמים, וללמד איך מתחברים ומעוררים את כוח החיבור, שימלא אותנו בכל טוב.

בשלב ראשון עלינו להבין בעצמנו מדוע האנושות שונאת אותנו, במה אנחנו אשמים, מה התפקיד שלנו ואיך עלינו להתחבר בינינו כדי לעורר ולהפיץ את כוח החיבור החיובי. עלינו לקרוא, לחשוב, לדון בזה יום יום, ובמקביל, בשלב שני, עלינו להסביר זאת במינון נכון לאומות העולם – כדי שיוכלו ללחוץ עלינו בצורה נכונה לקיים את תפקידנו.