משה שיטרית: 

"כשיגאל עמיר רצח את יצחק רבין הוא למעשה פגע בכל תושב במדינת ישראל. 
באמצעים אלימים הוא ביקש לצפצף על התושבים, לצפצף על המדינה, ופשוט לקבוע בעצמו איך ישראל צריכה להיראות. 
מעבר לנטילת חייו של אדם שהקדיש עצמו לישראל, ושקורות חייו שזורים בתקומתה ופיתוחה, הוא גרם לקרע ציבורי גדול, כזה שלוקח הרבה זמן לאחות. על כך אין מחילה.
אפשר לכתוב את הדברים האלה, וגם להתנגד לחלוטין למה שנקראית היום "דרך רבין" או דרך השלום.
בסיס התפיסה האסונית של שלום תמורת שטחים. 
רבין חתם על הסכם אוסלו, הסכם שהעניק למחבלי הרשות רובים שהובילו בעקיפין אלפי ישראלים להלוויה מוקדמת ונתנו לאויבים שלנו כוח שלא חלמו עליו. 

לכבד את זכרו- חייבים, וזה אפשרי תוך כדי התנגדות לדרכו.

אירוע נוסף שרבין השתתף בו והוביל אותו הוא הסכם השלום עם ירדן. 
לכאורה מהלך נכון מול השכנה בעלת הגבול הארוך ביותר איתנו. 
רצה הגורל ובצמידות ליום האזכרה ה-25 לרבין החליטו הירדנים על הפעלת סעיף (הזוי) בהסכם השלום שלהם: העברת השטחים בצופר ובנהריים לידיהם.
עם כל הכבוד לאותה מובלעת באיזור הערבה, עבורי היום הזה יזכר מכיוון שאנחנו נאלצים לוותר על אי השלום בנהריים. 
המקום עם השם המזויף שבו נרצחו בדם קר 7 הבנות מבית שמש.
רצח שבוצע על ידי מוג הלב שראה ב-7 נערות תמימות איום, ששוחרר כעבור מספר שנים והתקבל כגיבור (כי הרי רק גיבור יורה בתלמידות בית ספר) הוא עבורי בדיוק הפער בין דרך השלום לשלום האמיתי.
ביקום מקביל, אם החייל הזה היה ישראלי, והוא היה טובח בתלמידות בית ספר ערביות, לא היה כאן אדם אחד בישראל שהיה קם ומוחא לו כפיים.
הוא היה מוחרם, מוקצה, ואני מנחש שלא היה רואה אור יום.
ככה מתנהגים במדינה חפצת חיים שחייליה נוטלים חיים רק כשאין ברירה ולא בתאוות מוות לא נגמרת. 
ככה היו מקבלים את זה בישראל.
דרכו של יצחק רבין ז"ל ואי השלום בנהריים מסמלים את הפער בין דרך השלום לבין השלום.
הפער בין לרצות ולהשיג חיים שלווים "כמו כל העמים" לבין להשיג אותו בפועל.
הפער בין סך הכל אדמה לבין אדמה הספוגה בדמן של נערות שרק יצאו לטיול שנתי.
יהי זכרם של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ו-7 הבנות היקרות והאהובות שלנו ברוך."