בשירה המופיע בפרשתנו 'האזינו', מופיע השורה הבאה: "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך" (דברים, ל"ב, 18).

"תשי" - לשון שכחה.

יש להבין, מדוע כופל הפסוק עניין זה של שכחה - "צור ילדך תשי, ותשכח א-ל מחוללך"?

המגיד מדובנא מסביר, כי הקדוש ברוך הוא חנן את בני הדאם בשכחה כדי שישכחו צרות שעברו עליהם ועל אחרים, שאלמלא תכונה זו, היה האדם עלול להשתגע מרוב צער ויגון מפני כל המאורעות. זהו פירוש תחילת הפסוק "צור ידך תשי" - הקדוש ברוך הוא הוליד באדם את תכונת שהכחה לטובתו, כדי להקל על החיים.

"ותשכח א-ל מחוללך" - האדם מרשה לעצמו לשכוח את הקדוש ברוך הוא שחולל את כל הבריאה! היש כפיות טובה גדולה מזו, להשתמ במדיה שנטבעה לטובת האדם, כדי לשכוח את הנותן?

על האדם להשתמ בכוחות השטביע בו ה' בדרך הטובה והמועילה בלבד (ילקוט 'לקח טוב')

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"ז, תשרי תשע"א,  עמ' 29.

סרטון לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך