הסיפור התנ"כי של יונה הנביא מתאר את קורות העם היהודי בהווה ובעתיד, ובו מסר ברור: כל עוד לא נמלא את ייעודנו, ימשיכו להטיל עלינו את האשמה לכל צרות העולם. סיפורו של עם שאחראי על גורל העולם

המשימה: סיפורו של יונה הנביא מתחיל במשימה שהוא מקבל מאלוהים – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות דורשת, בחיבה הדדית. כמו ליונה, גם לנו, עם ישראל, יש תפקיד שלא נוכל להתחמק ממנו. תפקיד שמלווה אותנו מאז ומעולם: לרקום בינינו קשרים חיובים של איחוד, כאלה שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו.

הבריחה: לאורך ההיסטוריה חווינו איך פועלת החוקיות הזאת: כשאנחנו מקושרים בינינו בצורה נכונה, אנו פורחים והעולם משגשג. כשאנחנו מסוכסכים ומפולגים, אנחנו סופגים מכות והעולם מידרדר. עם השנים כשלנו בבניית הקשרים בינינו, עד כדי כך שאנחנו לא מאמינים כי ביכולתנו להשכין בינינו יחסים טובים. אנחנו מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות 'אור לגויים'. אנחנו בורחים על נפשנו, כמו יונה. וכשבורחים, מגיעה הסערה.

הסערה: יונה בורח מייעודו. הוא נמלט על אנייה הרחק אל תוך הים. הבריחה שלו גורמת לסערה, והמלחים מבינים שהסיבה לסבלם היא 'היהודי' שנמצא על סיפון אנייתם. משם ועד להשלכתו אל הים, הדרך קצרה. כמו אז, ובעצם כמו תמיד, גם היום העולם מאשים את היהודים בכל משבר אפשרי. אם מסתכלים מצד תפקידנו, העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב, אנחנו משתמטים ובורחים ממנה הכי רחוק שאפשר, וספינת העולם נמצאת על סף טביעה. הגורל של עם ישראל הוא בלתי נמנע. שמות המלחים בסיפור מתחלפים בכל פעם, אבל הגורל אינו משתנה. אם לא נקיץ מהתרדמה שאנו שקועים בה, ונסכים מרצוננו הטוב לביצוע המשימה, יגיע הרגע שבו נושלך לים.

ההסכמה: יונה נזרק למצולות הים ונבלע לתוך מעי לווייתן. אחרי חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא מסכים לבצע את המשימה שהוטלה עליו, והדג מביא אותו אל חוף מבטחים, לנינווה. כמו יונה, גם אנחנו נושאים בתוכנו מסר, שיטה להתקשרות בין בני האדם. זה המאפיין הלאומי שלנו המייחד אותנו משאר עמי העולם, ולמעשה הופך אותנו לעם. לא נוכל להימלט ממה שמייחד אותנו. כשנתחבר בינינו, נשמש דוגמה לאחדות לכל העמים. השאלה היחידה היא, האם נישא באחריות המוטלת עלינו, או שחס ושלום ישליכו אותנו אל מעמקי הים כדי שנסכים לממש את ייעודנו. לפי שעה, במקום להיות 'אור לגויים', אנחנו מנסים בכל כוחנו להיות 'ככל הגויים'. אלא שמכבש ההתפתחות גורם לעוד ועוד אנשים ומדינות להרגיש בתת-ההכרה שהאחראים לכל הצרות המתרגשות ובאות הם היהודים, ולכן העולם לא ישנה את יחסו אלינו לטובה, עד שנמלא את חובתנו, שהיא גם זכותנו.

יום כיפור הוא זמן לעשות חשבון נפש הן של יחידים והן של אומה, בלי לשבת במעי הלווייתן. ביום זה יש לנו הזדמנות לקבל על עצמנו את הייעוד שלנו, להסכים להתחבר בינינו ולהיות 'אור לגויים'. רק אז המערבולת העולמית סביבנו תשקוט, האנושות כולה תזכה לשלווה, ומעליה תיפרס סוכה של שלום.