בסיום פרשתנו 'וילך', מופיעה המצווה ה-613 והאחרונה בתורה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א, 19).

על מצוות כתיבת ספר תורה כתב 'ספר החינוך' (מצווה תרי"ג): "משרשי המצווה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושים כל דבריהם לפי ההבנה הנמצאת להם. ועל כן ציוונו ברוך הוא, להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה', ויידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטווינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני שיראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם. ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק אלא בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פיהתורה, שי לכל אחד לקנות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהם רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלוקים אשר היו לפנינו, לקבוע מדרש בביתם לסורים לכתוב ספרים רבים כברכת ה' אשר נתן להם".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י"ג, תשרי תשס"ט, עמ' 41.