בפרשת השבוע מוזכרים מצוות ואיסורים ברצף בזה אחר זה: שילוח הקן, בניית מעקה, איסור כלאיים, איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, איסור שעטנז ועוד.

חז"ל (מדרש תנחומא, פרשת כי תצא, סימן א') אומרים, כי המצוות הללו נסמכו זו לזו כדי ללמדנו שהמקיים מצוות שילוח הקן, יזכה לבנות בית חדש, וכשיקיים בו מצוות מעקה, יזכה לנטוע בשדה ובו יקיים הימנעות מאיסור כלאיים. משיעשה כך, יהיו לו גם שור וחמור שבהם לא יחרוש יחד, וכן הלאה.

הרי ידועים דברי חז"ל, כי "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט:) - אין הקדוש ברוך הוא בעולם הזה את שכרם של עושי מצווה, אלא שכרם שמור להם לעולם הבא. מה אפוא כוונת חז"ל, שהמקים מעקה זוכה לשדה וכו'?

כותב האדמו"ר מסוכטשוב בספרו 'שם משמואל' (כי תצא, שנת תרע"ב), כי בעולם הזה אין מתוגמלים בשכר על המצוות, מפני שאין אפשרות להעניק שכר גשמי עבור מעשה רוחני. השכר הגשמי הוא מועט וירוד באיכותו שאי אפשר להשתמש בו כאמצעי תשלום עבור מעשה רוחני. ברם, אפשר שאדם יקבל בשכרו אמצעים לקיום מצוות אחרות. המקיים מצוות שילוח הקן, זוכה לבנות בית חדש, כדי שיוכל לקיים מצוות מעקה ומכוחה יזכה לשדה ולמצוות נוספות.

ברוח ימי חודש אלול, זהו פשר הבקשה "זכרנו לחיים", הנאמרת בין כסה לעשור. אין אנו מבקשים חיים כשכר על מעשינו הטובים, אלא "למענך" - רצוננו בחיים כדי שנוכל לעשות ולקיים את רצונך, "אלוקים חיים".

מתוך 'ותן חלקנו', שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ע"ג, אלול תשע"ג, עמ' 73-74.

סרטון לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך