סיפור ידוע על רבי עקיבא ושלושת חבריו שעלו יחד לירושלים הבירה. כשהגיעו לעת ערב אל הר הבית, נגלה לעיניהם מחזה מחריד – בית המקדש עמד שומם וחרב. השלושה הצטערו עד מאוד ופרצו בבכי מר, אך רבי עקיבא החל לצחוק. "מדוע אתה צוחק?" שאלו החברים. "ומדוע אתם בוכים?" שאל רבי עקיבא. "ואיך לא נבכה, הרי בית מקדשנו חרב?". צחק רבי עקיבא וענה: "כל עוד הוגשמה נבואת הגלות, ומקום החורבן והשבר נגלה, תתקיים גם נבואת הגאולה. כעת בטוח אני כי התקומה בפתח, ובקרוב ייבנה בית המקדש השלישי".

דרך ארוכה עשה רבי עקיבא מרועה צאן פשוט ועד היותו מורה דרך, מנהיג ומקובל ענק בדורו. "ימי בין המצרים", שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, הם ימי אבל המסמלים את חורבן הבית שחזה בו בימיו. ממרום השגתו הרוחנית הוא חזה את העתיד הטוב המובטח לאנושות. חורבן הבית והיציאה לגלות שבאה לאחר מכן, היו בעבור רבי עקיבא סימן משמח מאוד – שלבים הכרחיים לגילוי הגאולה, שהופיעו בתזמון מושלם לפי תוכנית ידועה מראש. אילו גם אנחנו היינו מכירים את התוכנית הכוללת, היינו רואים את החיים בפרספקטיבה רחבה יותר, ומעל כל צער הייתה רוכבת תחושת השמחה מהעתיד לבוא.

 

כרוניקה ידועה מראש

התוכנית המדוברת היא למעשה הסיפור ההיסטורי של עם ישראל. לאורך כל המסע עובר העם ארבע גלויות וארבע גאולות. לפי ההגדרה של גדולי ישראל, "גלות היא פיזור האומה – שאין התאחדות כלל. וגאולה היא ההפך, כשיש קיבוץ והתאחדות בין אלה שהיו פזורים ומפורדים" (המהר"ל מפראג).

כל גלות מסמלת שלב חדש של התפתחות אגואיסטית בקרב עם ישראל, שמעצבת בכל פעם מחדש את פני ההיסטוריה. ההתפרצות הראשונה שהובילה לפירוד, התרחשה בתקופתו של אברהם אבינו בבבל העתיקה. האגו שדחף את הבבלים להתפתח, גרם להם להיות מרוכזים בעצמם והפריד ביניהם. אז הופיע אברהם והציע להם את אהבת הזולת כשיטה להתעלות מעל האהבה העצמית. לימים נקראה שיטת החיבור שלימד "חכמת הקבלה", המעטים שהתקבצו סביב אברהם, אבי האומה, היו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה, שעם השנים התרחבה לעם ישראל.

ההתפרצות השנייה של האגו התרחשה עם גלות מצרים בתקופתו של משה רבנו. משה כלל את השיטה שגילה אברהם, והצפין אותה ב"ספר הספרים" הקבלי – התורה. משה דיבר על ערבות הדדית והוביל את העם אל מעבר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת מתקפת הרהורי השנאה – "הר סיני".

האחדות בקרב עם ישראל הביאה הצלחות אדירות לאורך דורות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוג בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה, אז היו מאוגדים שנים-עשר שבטי ישראל תחת שלטון אחד. בשני רגעי השיא קמו שני בתי המקדש – אשר היו תולדה חיצונית לקשר פנימי יותר בינינו, לרצון משותף לאהבה ששכנה בלב העם. האחדות פרחה עד כדי כך, אבל אז התחיל השבר...

 

עומק השנאה הוא עומק האהבה

שוב פרץ האגו הסורר, תהליך ההידרדרות התחיל, והפילוג הלך והעמיק. החורבן שבלב הוביל לחורבן בית ראשון. אומנם קמנו מהר מן העפר והקמנו מחדש את בית המקדש השני, אך עם ישראל החל בהדרגה לסגת מדרגתו הרוחנית. התפרצות האגו השלישית והגדולה מכולן, הובילה את שארית עם ישראל לצאת לגלות האחרונה ולהתפזר בתפוצות תבל.

אלפיים שנה לאחר חורבן בית שני, שַבְנו ארצה והקמנו את מדינת ישראל. אין ספק כי את הצעד הראשון וההיסטורי ביצענו בהצלחה לפני שבעים שנים, אלא שעדיין ניכר חוסר התאמה בין קיומנו הנוכחי על פני אדמת ישראל לבין החוסן הפנימי שלנו כעם ישראל. "בעל הסולם" כתב ב"מאמר לסיום הזוהר": "אף על פי שהקב"ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתן אותה לנו, עם זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. אבל כל עוד שלא באנו בזה, שום דבר לא השתנה, ואין שום הפרש בין נימוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים". האגו התעצם עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע זה את זה, כי החורבן בימינו מבטא את חוסר הרצון שלנו להתקשר זה לזה.

 

הצד המואר של החורבן

הדרך היחידה להיחלץ מן המשבר ולזכות בחיים טובים ובטוחים, היא לשנות את היחס לחברה – להחליף את השנאה והאהבה העצמית באהבת הזולת. אנחנו חיים במציאות המנוהלת על ידי מערכת הנקראת "הטבע" –ששואפת לאיזון מתמיד ופועלת על פי חוק קבוע ואינו משתנה – חוק האהבה. או במילים יותר מדויקות: "ואהבת לרעך כמוך". כדי לזכות באושר ובכל טוב עלינו להדק יותר את הקשרים בינינו. מתוכם נעורר כוחות חיוביים שיקרבו אותנו איש לרעהו, ויספקו לנו מקורות של שפע וביטחון.

ימי בין המצרים יכולים להיות הימים החגיגיים והשמחים ביותר בלוח השנה העברי. במקום לשבת מכוסים בעפר עד הצוואר ולבכות על מר גורלנו, עלינו למקד את הצער אל חורבן היחסים בינינו ולהתאבל רק על כך. הוויכוחים והקרעים בין הקהילות והמגזרים בחברה הישראלית, מוכיחים כי דווקא עכשיו הסיבה לימי האבל האלה היא העניין האקטואלי ביותר בעבורנו.

לכן עלינו להכיר בטבע האגואיסטי שלנו, שמניע אותנו לנהוג באכזריות כלפי הזולת, לראות כיצד הוא מרחיק אותנו זה מזה, ולדרוש להתחבר ולהשלים את הפערים בינינו באהבה. כי בסופו של דבר, "נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות" ("ספר התודעה"). או כמו שכתב הרב קוק: "ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם".