בסיום הפרשה כתוב "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלוא גם בנו דיבר. וישמע ה'. והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב, 1-3).

נשאלת השאלה: מדוע הסמיכה התורה את ענוותנותו של משה רבנו עליו השלום, ללשון הרע שדיברו עליו מרים ואהרון?

מסביר רבנו בחיי, בעל 'חובות הלבבות' (שער הכניעה, פרק ו', לפי סגנון 'לב טוב')ף כי על האדם לדון אחרים לכף זכות ולסלוח להם, גם אם הם מדברים עליו סרה ומספרים בגנותו. לפיכך הזכיה התורה, שמשה רבנו ע"ה עניו מאוד, ללמדנו כי הוא סלח להם מתוך ענוותנותו המרובה.

כדי להגיע לדרגה זו על האדם להיות עניו, כי הקושי לסלוח לזולת נובע מגאווה עצמית, שהוא מרגיש עצמו נעלה יותר ממי שדיבר נגדו ולפיכך אינו מוחל לו. אך העניו יסלח לעולם, כי אינו גאה וכבודו לא נפגע כלל ועיקר.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל"ג, סיון תש"ע, עמ' 163.

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך