הפרשה השנייה של המועדים בתור מופיעה אצלנו וכמיטב המסורת, פותחת במועד התדיר ביותר - השבת. לאחר מכן עוברת לשלושת הרגלים (פעם שנייה כאמור, הראשונה בספר שמות, פרשת 'כי תישא') ולאחר מכן עוברת למצוות שביתה ביום הכיפורים וההתענות בו. זה כמובן אזכור שני ליום הקדוש ביותר, לאחר שלפני שתי פרשיות (אחרי מות), הובא נושא יום הכיפורים בהרחבה, אם כי בדגש על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים וכניסתו היחידה בשנה לקודש הקודשים.

וכך נכתב בפרשתנו: "שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא, כ"ג, 32).

אמרו חז"ל: וכי בט' תשרי מתענים? הן בי' תשרי חל יום הכיפורים! מדוע נאמר "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש"? אלא לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.

השאלה המתבקשת היא, כיצד אכילה יכולה להיחשב כעינוי?

המאירי מסביר: "שכל המכשיר עצמו לקיים מצווה, זוכה לשכר כאילו קיים מצווה זו", כלומר, האוכל בתשיעי, כדי שיהיה בכוחו לצום בעשירי, זוכה כבר בתשיעי לשכר כאילו התענה, שהרי לצורך כל אכל.

רבנו יונה מבאר את הדברים: "כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדות על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעוונותיו".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך כ', אייר תשס"ט, עמ' 137.