24 שעות בלבד מבדילות בין שני הצעירים: זכריה באומל וח'דורי אוסי ז"ל. הראשון סגר מעגל טרגי, לאחר 38 שנים, כשעצמותיו הועלו מסוריה כדי להיקבר בישראל. באומל, כזכור, נהרג במלחמת לבנון הראשונה ואילו חד'ורי זכה למצבה על קברו בירושלים, לאחר 68 שנים תמימות.

סיפורו של חד'ורי אוסי, הוא סיפור לא ייאמן, על עולה חדש מעיראק, שהגיע לישראל – עם משפחתו הצעירה – מספר ימים לפני חג הפסח בשנת 1951. כמו כל העולים אז גם משפחת אוסי הופנתה לשער העלייה, ליד חיפה. כעבור זמן עברה המשפחה להתגורר בהר טוב, במעברה ליד בית שמש. ערב חג הפסח, ליתר דיוק ב-21 לאפריל 1951, החליט האב חד'ורי לעשות דרכו רגלי לירושלים. יש לזכור שבאותה תקופה התחבורה הבינ-עירונית הייתה די קשה.

הסיבה להחלטתו של חד'ורי לעלות רגלי לכיוון ירושלים אינה ברורה. ייתכן וכל רצונו היה להגיע לעיר הקודש, אודותיה שמע וקרא – כמו כל יהודי עיראק – עוד בהיותו ילד בבגדד. למזלו הרע רגליו נשאוהו למושב בית מאיר, שחבריו – עולים מהונגריה ורומניה - עלו להתיישבות שנה לפני כן, על אדמות כפר בית מחסיר. תושבי המושב הצעיר סבלו קשות מנחת זרועם של מסתננים, שניסו לפגוע ברכושם ובגופם. מידי לילה ולילה יצאו צעירי המושב לשמירה קפדנית.

אלא שבערב החג החליט האחראי על הביטחון במושב, יצחק קלי ז"ל, לאפשר לחברים לחגוג את ליל הסדר בחיק משפחותיהם. "אבא ביקש מהחברים לפקוח עין ולשמור היטב על ביתם", סיפר לי בנו, יעקב קלי,  היסטוריון. כאן המקום לומר: את הסיפור הזה שמעתי, לראשונה, מפי יעקב, חשמלאי במקצועו, המסייע לי – זה שנים רבות בעבודת החשמל בביתי. ליעקב יש גם מוזיאון נפלא משלו, במושב, הקרוי 'מחסן של סבא', ובו מוצגים היסטוריים רבים ומפתיעים (לכתבה בנושא: לחץ כאן).

חד'ורי אוסי חלף בשעת הערב, עם הדמדומים, ליד ביתו של אחד התושבים, חבר המושב ששמע רחשים מוזרים. כאשר יצא החוצה הבחין בצעיר שחום העור, והורה לו לעצור. חד'ורי, שלא ידע אז מילה בעברית, לא הבין את הנאמר לו. ככל הנראה, מתוך רצון להזדהות הכניס את ידו לכיס מכנסיו. חבר המושב, שסבל כאמור קשות ממכת המסתננים, סבר שהנה ה'מסתנן' מתכוון לשלוף נשק והחליט להקדים: הוא ירה למוות בעולה החדש מעיראק.

בכיסו של הצעיר ההרוג, העולה החדש מעיראק, נמצאה תעודת עולה על שם אליעזר קליינמן. וכך, במשך תקופה ארוכה היו בטוחים כולם שהצעיר שנהרג בשגגה במושב בית מאיר, הוא אליעזר קליינמן. ההנחה היא, שחד'ורי אסי המנוח מצא את תעודת העולה מרומניה, הנושאת את שמו של אליעזר קליינמן בשער העלייה והכניסה לכיסו.

בינתיים עלו ארצה, מעיראק, בני משפחה נוספים ממשפחת אוסי. ביניהם היה האחיין אבנר קארו. מטבע הדברים החלו לשאול: היכן חד'ורי? בני המשפחה בארץ, בעצמם עולים שהגיעו ארצה ימים ספורים לפני כן, לא ידעו להשיב. אחדים מהם טענו כי כל פניותיהם לשלטונות – לברר מה עלה בגורלו של חד'ורי אוסי – עלו בתוהו. לא פעם נאמר להם, ש"מוטב שלא תשאלו"...

וכך, במשך עשרות שנים איש לא שאל ואיש לא התעניין, מלבד כמובן בני משפחתו הקרובה, לאן נעלמו עקבותיו של חד'ורי אוסי. כמו בסיפורי האגדה גם הפעם החליטו שני אחים צעירים ממשפחת ל' ממושב בית מאיר לחקור מי האדם הלא מוכר, אליעזר קליינמן, שנהרג בשנת 1951 ושמו מופיע בין חללי פעולות האיבה, על מצבה בהר הרצל. בשיתוף פעולה עם בית ספר שדה בגוש עציון, הגיעו האחים לאנשי חברת קדישא בירושלים. ברשות חברת קדישא יש רישום מדויק של האנשים שנקברו בבית הקברות הזמני בשייח' בדר (מקום בו שוכנים כיום הכנסת ובית משפט העליון), וכי ליד אחת האבנים צוין שמו של החלל כ'אלמוני', שנהרג במושב בית מאיר.

הסיפור, במלואו, הופיע בעיתון 'ישראל היום'. לידיו של האחיין קארו נפל העיתון ולאחר שקרא בו, חזר וקרא, קבע "מדובר בדוד שלי ח'דורי". הוא הסב את לבם של שאר בני המשפחה. בדיקת המקרה המוזר הזה תפסה תאוצה. בדיקה העלתה שאותו אליעזר קליינמן, ש'נהרג' כביכול בבית מאיר וצוין כאחד מחללי פעולות האיבה, חי וקיים...

מכאן ועד לזיהויו של הקבר 'האלמוני', בשייח' בדר, כקברו של של חד'ורי אוסי, הייתה קצרה. המוסד לביטוח לאומי, כפי שקובע החוק, סייע בהקמת המצבה על הקבר. ליד המצבה ישבה בתו אסתר, ובקול חנוק מדמעות אמרה: "אבא, סליחה שלא ידעתי איפה אתה, תתפלל עלינו ותתפלל על מי שעזרו לנו למצוא אותך".