את פזמון 'חד גדיא', החותם את ליל הסדר, מוכר וידוע בכל בית יהודי, אך לא לרבים ידוע תוכן הפזמון וטעם קריאתו בליל הסדר. ה'בן איש חי', בפירושו להגדה 'אוצרות חיים' (עמ' 97), מציע רעיון מרתק.

ידועה השאלה, הן החתול, שטרף את הגדי, עשה שלא כדין; נמצא שהכלב שטרפו, נהג כדין; המקל שהיכה את הכלב - שלא כדין, כי לא הייתה בו עוולה; כן האש ששרפה את המקל - כדין; אם כן, המים שכיבו את האש - שלא כדין; אם כן, השור ששתה את המים - כדין; אם כן, השוחט ששחט את השור - שלא כדין; אם כן, מאך המוות הרג את השוחט - כדין; אם מדוע הקדוש ברוך הוא הרג את מאך המוות?

ברם, ההנחה שהכלב נהג כדין, בטעות יסודה, מי שמו לשופט כל הארץ? לכן מתהפכות היוצרות והכול מתיישב, כי הכלב נהג שלא כדין שהתערבו בעניין לא לו.

כך אירע לפרעה ולמצרים. באמת, היו ישראל צריכים להשתעבד מכוח גזרת ה' והמצרים היו יכולים לטעון: הרי ה' גזר על השעבוד! מדוע עלינו להיענש? ברם, ה' לא גזר אלא שבני ישראל יהיו "בארץ לא להם" (בראשית, ט"ו, 13), ולא כפה את המצרים להכנסי עצמם לתפקיד  המשעבדים? מה לאיש זר להכניס עצמו בדבר שבין אב לבנו? לפיכך הם ראיים לעונשם. ואנו אומרים זאת בליל התקדש החג, מתוך התייחסות לגלויות המרות שאנו שרויים בהם, שאף על פי שגלינו בעוונותינו ובעוונות אבותינו, ייפרע הקדוש ברוך הוא מכל העומדים עלינו לכלותנו, שמרצונם בחרו להצר לנו, ולא כדי לקיים את רצון ה' יתברך.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ס"ח, ניסן תשע"ג, עמ' 142.

סרטונים לחג מאת קובי אריאלי ועדן הראל באדיבות פרד"ס חב"ד