זכריה באומל שב הביתה.37 שנים מאותו קרב בסולטאן יעקוב, חוזר החייל זכריה באומל לאחוזת עולם בארצו, אדמת מולדת. יום קשה  בכלל, כאשר מובילים כל אדם בדרכו האחרונה, עוד יותר כאשר מדובר באדם צעיר, ועוד יותר כאשר האדם הזה נופל בעת מילוי תפקידו. זכריה נפל בקרב במלחמה קשה שמדינת ישראל זוכרת ותזכור לעד.  

מעשה השבת עצמותיו של זכריה ז"ל הוא סיפור ענק, מעשה אצילי של מדינה, של עם, אשר יעשה הכול כדי להביא את מגיניו הנופלים, ולא משנה המקום, הוא יאותר ויימצא ויובא גם כעבור שנים. על הסיפור הזה ידברו ויכתבו כמה ימים ואחרי, ואז עוברים לסדר היום. אנחנו, מבחינתנו, התוצאה הזו היא החשובה, מה היה בדרך, איזה מאמצים הושקעו, מי סיכן עצמו, מי טרח, מי עשה, לרוב יישאר חסוי ועלום. וטוב שכך.

בצמתים השונים לא תראו אוהלי תודה- בשונה ממאהלי המחאה  שהוקמו ויוקמו לזרז מדינה, לפעול תחת לחץ. השבת עצמותיו של באומל, היתה משימה ברורה מאליה. ברור מאליו שעצמותיו של זכריה  ז"ל כמו כל הנעדרים האחרים, יושבו לאחר 37 שנים וגם מעבר לכך.  המרחק בזמן אינו גורם משפיע, הזמן שיכול היה לשבור או לייאש, אינו גורם מעכב במדינת ישראל, בצה"ל, במערכת הביטחון. אין פלא והפתעה שלא תראו שלטים בנוסח 'תודה לך מדינת ישראל', מציפים את מעברי איילון.  ובכל זאת, את הסיפור הזה חייבים לשנן לבנינו ובנותינו, בבחינת והגדת לבנך,  חלילה שלא יארע  ובכל זאת טוב אם ידעו שזו דרכה ואמונתה של מדינה. חבל שאצלנו נוטים לשכוח, אפילו מהר מדי, גם בשל החדשות הרבות העולות עלינו בטרם יום חדש.  

זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן ואחרים היו מאז ומתמיד במחשבתם של בעלי תפקיד שזו משימתם. מעשיהם והשתדלותם של אלה אינם עומדים חשופים בכל שעה ובכל יום. גם כאשר אנחנו  נוהגים בעולמו לצרכינו, הם עסוקים וטרודים במשימה. גם בשעה זו, אני בטוח, שהצוותים האמונים עושים מלאכה להשיב שאר חיילינו אל אדמתם.  אורון שאול,  הדר גולדין, גיא חבר, רון ארד,  אלי כהן, מצויים במחשבה של מישהו שזהו תפקידו לעשות הכל, כולל הכל להשיבם הביתה.

 זה לא ברור מאליו, זה לא דבר פשוט. והיום יותר מתמיד חייבים להפנים שממשלות ישראל, מערכות הביטחון השונות, חלק ממשימתם השוטפת היא  קיום הצוואה הלא חתומה: לא מפקירים חללים על אדמות ניכר. ידע ותדע כל מי שנשלח למשימה להגן על המדינה ועל יושביה, כי הוא שליחם והם מחוייבים לו באותה מידה.