טרגדיה גדולה נפלה על משפחת פרץ משדות מיכה, על המשפחה המורחבת, על המושב ועל בית הספר 'ז'בוטינסקי'. טליה פרץ, ילדה בכיתה א', נהרגה בתאונה קטלנית שאירעה לאחר שירדה מן ההסעה בתום יום לימודים.

האימא, מורן, מספרת: "טליה הייתה ילדה מתוקה ושמחה שתמיד נתנה אהבה והחזירה אהבה. בת בכורה מתוך  ארבע בנות. אחות אהובה על אחיותיה הקטנות, שנשארו עצובות בלעדיה. ילדה מיוחדת, מצטיינת בכיתתה בבית הספר 'ז'בוטינסקי'. היא עזרה לילדים בכיתה. אחרי ששמעו שהיא נפטרה כתבו מכתבים והביעו צער על כך שאין מי שתעזור להם עכשיו. בגלל שהיא הייתה תלמידה מצטיינת, המורה נתנה לה להעביר שיעור בכיתה. השיעור היה בנושא כדור הארץ והכנו אותו יחד. היא כבר תכננה להעביר שיעור נוסף, על דינוזאורים, לצערי את השיעור הזה היא כבר לא תעביר. בפורים הקרוב רצתה להתחפש להודית וגם את זה היא לא תזכה להגשים. הייתה משתתפת בחוג בלט במתנ"ס ואהובה על כולם. היה לה קשר מיוחד עם סבא וסבתא שגרים קרוב אלינו. הייתה מבקרת שם כל יום, ישנה שם והייתה להם כמו בת".

 

פוסט מרגש של אושר כהן, מורה ב'זבוטינסקי': 
 
"אתמול בית הספר בו אני עובדת איבד תלמידה בכיתה א' בתאונה מצמררת וטרגית.
כשישבנו כולנו הצוות החינוכי לחלוק תחושות ורגשות, צפו בי המון מחשבות ותהיות.
על החיים. על למה אנחנו פה. על איך עובר עלינו היום. כיצד אנחנו מנצלים אותו.
כיצד אנחנו מעניקים אהבה ליקרים שלנו. 

הגעתי לבית, נשכבתי במיטה ולא הצלחתי להרדם.
המחשבות על ילדה כל כך קטנה שכבר לא תקבל את הסידור שלה במסיבת סידור.
שכבר לא תתחפש בפורים הזה, ולא בהבאים אחריו.
המחשבות על הילדים שיגיעו לבית הספר, וישאלו איפה היא ולמה הכיסא שלה ריק...ואנחנו נצטרך לברור את המילים שלנו היטב בכדי להסביר זאת בצורה הכי עדינה שיש. עד כמה שאפשר להסביר דבר כזה. שלא תיצור אצלם טראומה בבגרותם.

ואז זה הכה בי. 
החיים האלה לא צפויים.
בבוקר אתה פה, ובערב כבר אולי לא. 
הילדה הזאת למדה, צחקה, רקדה עד סוף שעות הלימודים, ובערב כבר נאלצנו ללוות אותה למנוחת עולמים. 

והחלטתי לשבת ולכתוב
על הדברים שיכול להיות ש99% מאתנו ההורים עושים.
קמים בלחץ, מקלחים בלחץ, מרדימים בלחץ. 
חיים בסיר לחץ!

קומו בבוקר ותחייכו.
אל תתלוננו שאתם עייפים ואין לכם כוח לקום לעבודה, שאלו יהיו הצרות שלנו.
יש אנשים שאין להם עבודה, ויש גם אנשים שלא יכולים לצאת מהבית ולהרוויח את שכרם. 

תודו לקב"ה על האנשים שנמצאים בחייכם. 
אבא, אמא, בעל, אישה, ילדים, אחים ואחיות, סבים וסבתות.
אף אחד לא נשאר פה בעולם לנצח. 
וכדאי שבזמן שהם פה, הם ידעו כמה אהבנו אותם, ואנחנו נדע שגרמנו להם טוב. 

ולגבי האוצרות שלנו? 
הילדים שלהם שהם כל עולמנו ומשמעות חיינו?
תחבקו אותם בכל הזדמנות.
תלחשו להם בדרך למעון, בחזור מהגן, במקלחת, לפני השינה וסתם ככה באמצע היום...שאתם אוהבים אותם. 
שהם חשובים ויקרים לכם מכל. 
שתעשו הכל למענם ובשבילם. 

כשתגיעו לבית בסוף יום? 
תניחו את הנייד בצד. 
תקריאו להם סיפור, תשבו איתם על דפי יצירה, תשחקו איתם במשחקי חשיבה. 
תכינו להם ארוחה חמה, תצאו לטייל איתם לפארק או סתם ככה בשכונה. 
תהיו שם בשבילם. 
אל תהיו רק דמויות שנוכחות פיזית בבית.
תהיו הדמויות שהם יחכו לחזור מהמסגרות רק בשביל לבלות במחיצתם.
הרי תחשבו על זה...כמה זמן יש לנו איתם? 
עד 3 הם במסגרות, וב-7 הם כבר במיטות.
4 שעות. זה הזוי. 

שנשמע רק בשורות טובות"

 

יהי זכרה ברוך