אזכורים רבים יש ברחבי התורה על חשיבות שמירת השבת ופרטי מצוותיה. אחד מהם אצלנו בפרשה. מדובר בפסוק אותו אנו אומרי בקידוש של יום השבת: "ביני ובין בני ישראל או היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות, ל"א, 17).

את המלה "וינפש" דרשו חז"ל (מסכת ביצה ט"ז.): "כיון ששבת, וי אבדה נפש". כלומר, הנפש עצבה על הנשמה היתרה שבאה בשבת ובמוצאי שבת הסתלקה.

התמיהה המתבקשת היא, מדוע ניתנה הדרשה בפסוק העוסק ביום השבת? הן בשבת קודש עצמה שורה נשמה יתרה על האדם והוא שמח וטוב לב! ראוי היה לדרוש ידיעה חשובה זו מפסוק העוסק בצאת שבת.

עונה על כך רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, כי בכוונה תחילה דרשו כן דווקא מפסוק העוסק בשבת, לפי שבימות החול אין האדם במצב של קדושה ורוממות, ואינו מרגיש כלל בחסרונה של השמה היתרה, כשם שחולה בכל גופו, אינו חש בכאב של איבר מסוים. ברם, בשבת קודש עצמה, כאשר היהודי מתקדש ומתרומם בקדושת השבת, איז הוא מרגיש את חסרונה של הנשמה היתרה בימות החול, כאדם בריא שרק אחד מאבריו כאוב.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ב, אדר א' תשע"א, עמ' 156.

סרטון קצר לפרשה (2 דקות) מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

;

סרטונים קצרים (דקה כל אחד) לפרשה באדיבות 'פרד"ס חב"ד' מאת הרב יואל בייטש, קובי אריאלי ועדן הראל