רחוב ארלוזורוב, הקהילה התימנית, קופת חולים... ואפשר לזרוק אל חלל האוויר עוד כהנה וכהנה מושגים מ'בית שמש של פעם' ואפשר לתמצת בשתי מלים: שושנה גובני.

השבוע הלכה לעולמה שושנה גובני, בת 95. הדור הצעיר אולי יזהה אותה כ'אימא של יהודה גובני', איש החינוך והכתיבה. אך במעלה הגילאים והוותק, יהיו אלו שינצרו לה את המגיע לה בזכות עצמה.

ב'שבעה' מספר יהודה, כי "היא עבדה בקופת חולים בתור אשת משק, אבל כולם התייחסו אליה כאל מנהלת, אם זה בכבוד שרחשו לה ואם בבקשות שמטבע הדברים מפנים למנהל ולא לאיש המשק...".

ויהודה מסביר את המציאות הזו: "היא הייתה אדיבה, מאירת פנים, חביבה ונאצלת. כאשר פרשה לגמלאות ערכו עבורה מסיבת פרידה מיוחדת מאוד. כתבו לה מכתבים ושירים והיא התמוגגה מנחת".

בהלוויה דיברו רבים על הדרך בה כיבד הבן יהודה את אמו המנוחה. כמי שהולך עמו דרך ארוכה בנושא הכתיבה שמתי לב כי מוטיב כיבוד ההורים מופיע אצלו הרבה. בשני אירועים ראיתי כיצד היה 'נאה דורש נאה מקיים' במישור זה.

בבוקר שישי אחד, לפני מספר שנים, הגעתי לביתו להחזיר לו מכשיר שהשאיל לי למטרת אירוע משפחתי. כשנכנסתי לבית ראיתי אותו יושב לצד אמו וקורא עמה את פרשת השבוע 'שניים מקרא ואחד תרגום'. על המנהג הזה סיפר יהודה: "זה היה מנהג קבוע אצלנו, להנצחת זכרו של אחי, מרדכי ז"ל. זה היה זמן האיכות שלנו. בסיום הקריאה הייתה אוחזת בספר ומנשקת אותו באהבה. הייתה בה אהבה לתורה ולמצוות ואמונה חזקה".

האירוע השני, בניגוד לקודמו, היה בלתי מתוכנן. נסעתי דרך רחוב ארלוזורוב וראיתי אותו מרחוק מסייע לאמו לצאת מן הרכב. זכרתי את כל הדברים שכתב על כיבוד הורים וזכיתי לראות זאת במו עיניי. צילמתי אותם מבלי ששמו לב. החניתי את הרכב בצד וניגשתי ליהודה. איזו סבלנות. אני מתקרב ויהודה לא שם לב אליי. כל תשומת ליבו נתונה לאימא "לאט, לאט אימא, בזהירות". חזר על עצמו המשפט. לאחר מכן 'חשפתי' את עצמי, סיפרתי ליהודה שצילמתי ואף שלחתי אליו את התמונה.

שוחחנו בהזדמנות אחרת על הסיטואציה המיוחדת ויהודה הרחיב בחשיבות כיבוד ההורים ובסגולותיה של אמו. ב'שבעה' אמר יהודה: "כבדות וכבוד הם מאותו השורש. מצוות כיבוד הורים היא כבדה, אבל במובן הכי חיובי של המלה. כל אחד רוצה לכבד את הוריו על הצד הטוב ביותר ולא תמיד זה מצליח – מה שיוצר תחושת כבדות...".

דמות של פעם כבר אמרנו ויהודה מספר על האימא ש"נתנה צדקה ואהבה את הבריות", על ה"'מיץ, מיץ", בהקשר של מצוות הכנסת אורחים האהובה עליה, אם בבן משפחה ואם במכרה מן השכונה". עוד סיפר יהודה על אימו כי "בבוקר יום חמישי הייתה מיטיבה את הנרות לקראת שבת". בהקשר של 'החיים נמשכים', ציין יהודה ממקום מושב אבלותו, בבית הכנסת של העדה התימנית על שם רבי שלום שבזי זצ"ל, השוכן בקרבת ביתו ובית אמו, כי "השבת יתקיים באולם זה שבת חתן. כל מעגלי החיים מתקבצים למקום אחד".

בשלב זה הגיעה קבוצה מפתח תקווה לנחם את דודו, אח המנוחה (אגב, גם שמו יהודה). מדובר בכולל מבוגרים שם לומד. רב הכולל החל באמירת דבר תורה ופיניתי את מקומי להמשך עבודת היום. היום יום חמישי. הנר דולק לזכר שושנה, האם, האחות, הסבתא והסבתא רבא, שבט לתפארת שגידלה. שושנה שהגיעה לכאן מתימן בשנת 1949, קבעה את ביתה בבית שמש והשבוע עברה למשכנה החדש בגנזי מרומים, שם תחיה חיי נצח לצד בעלה זכריה (יחיא) ז"ל, בנה מרדכי ז"ל, בתה רחל ז"ל, ויתר בני משפחתה שהגיעו ארצה על כנפי נשרים וסוככים כעת תחת כנפי השכינה.

יהי זכרה ברוך.