יש ימים בהם כל עם ישראל מפני צרות שאירעו בהם, כדי לעורר את הלבבות להיפתח לעשיית תשובה. הימים הללו הם זיכרון למעשינו הרעים ולמעשי אבותינו שהיו רעים, עד שהם גרמו לצרות החורבן ולגלות. על ידי זיכרון אותם הדברים אנו עושים תשובה ומיטיבים את דרכנו. אחד הימים הללו הוא צום עשרה בטבת, שבו התחיל מלך בבל נבוכדנאצר הרשע את המצור על ירושלים, בשנת 3336 לבריאת העולם (ג'של"ו, 588 לפני הספירה למניינם) והביאה במצור ובמצוק, ולאחר זמן נפלה העיר וחרב בית המקדש (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה א').

ארבע תעניות תיקנו הנביאים: צום גדלה, צום עשרה בטבת, צום י"ז בתמוז וצום ט' באב. מלבד, צום עשרה בטבת, כל הצומות יכולים לחול בשבת ואז הם נדחים ליום ראשון (אגב, עשרה בטבת הוא היחיד מתוכם שיכול לחול ביום שישי, כך שהצום נשבר בסעודת השבת ולאחר צאת הכוכבים...).

האבודרהם (הלכות תענית) כותב כי צום עשרה בטבת חמור משלושת הצומות האחרים, ואילו היה חל בשבת, היו צמים בשבת (כמו יום כיפור!).

נשאלת השאלה, אם אכן צום זה הוא מאוד חמור, מדוע תיקנו הנביאים צום בתאריך שבו החל המצור? הדעת נותנת לקבוע צום שבו חרב הבית, או ביום שבו הכריע המצור את ירושלים?

החתם סופר ('תורת משה', דרשה לעשרה בטבת), כותב שבאותו יום שהחל מלך בבל את המצור על ירושלים של מטה, החל מושב בית דין של מעלה לדון בגורלה של ירושלים. שנתיים וחצי נמשך הדיון, אלו מונים זכויותיה ואלו מקטרגים. עד שגברה יד המקטרגים וחרב הבית. מאז ועד היום, בכל שנה ושנה, בעשרה בטבת, מתקיים דיון בבית דין של מעלה, ועד כה בכל שנה הוחלט להמשיך את גזרת החורבן.

נמצא אפוא, שצום תשעה באב למשל, הוא על צרה שהתרחשה בעבר ואנו סובלים ממנה עד היום, אך צום עשרה בטבת הוא כדי להתעורר בתשובה ובכך להטות לטובה את גזר הדין בדיון המתנהל באותו יום בבית דין של מעלה ועל כך צמים גם בשבת! 

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך נ"ג, טבת תשע"ב, עמ' 97-98.

בימינו צום זה אינו צום חובה כמו יום כיפור ותשעה באב.

הצום מתחיל בעלות השחר (04:56) ומתסיים בצאת הכוכבים (17:04)

 

 

לאחר קום המדינה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי', בו אומרים קדיש לזכר חללי השואה שתאריך פטירתם אינו ידוע.