עצב רב ירד השבוע על בית שמש. קובי אקריש, האיש והלב הגדול שמאחורי ההגה של אמבולנס מד"א, השיב נשמתו לבוראו לאחר מחלה קשה. אלפים הגיעו להיפרד. "לפחות עשר שנים לא ראיתי הלוויה כזו", אמר אברהם קאפ, יו"ר זק"א בית שמש וארגון החסד 'עזרת אחים', "מה שריגש היה לראות אנשים מכל המגזרים. לא היה אדם שלא הכיר אותו. היה לו לב ענק, עם מקום לכולם, מלאך שקשה לי לעכל שאיננו עוד איתנו".

אושרי אדרי, מד"א בית שמש: "קובי ואני גדלנו באותה שכונה, הוא היה בשבילי כמו אח גדול, קובי הכניס בי את אהבה למד"א, והתחלנו להתנדב שם יחד בתור בני נוער. כשסיימתי קורס נהגי אמבולנס קובי היה זה שחנך אותי והסמיך אותי, תמיד הוא היה שם בשבילי בכל דבר, שנכנסתי לעבוד במד"א קובי קיבל אותי באהבה ונתן לי להרגיש שייך כמו ותיק מהתחלה. תמיד כשהייתי צריך מחליף או עזרה הוא היה הראשון שמציע עזרה, גם לאחר שסיים לעבוד במד"א והמשיך בתור מתנדב הוא זה שתמיד עזר בהחלפה כי הוא מהמתנדבים הבודדים שיכלו לנהוג בניידת טיפול נמרץ. כשיצאתי לקורס פאראמדיקים קובי היה שמח וגאה בי יותר מכולם תמיד שאל אותי איך הולך בקורס וגם שאמרתי שקצת קשה היה ישר אומר לי 'קטן עליך אתה תותח על', כל כך רציתי שהוא יראה אותי פאראמדיק .מעבר לחברות ביננו במדא" היינו חברים גם בחיים. התפללנו באותו בית כנסת והיו לנו חברים משותפים, בחודשיים האחרונים, כשהחל להתדרדר מצבו התגייסנו קבוצה קטנה של חברים קרובים בראש האיש היקר המדהים צחי מלול שיחיה והתחלנו לבצע משמרות בטיפול ובעזרה לקובי. במוצ"ש האחרון, כמה שעות לפני שקובי נפטר, החלטנו בקבוצה שאני זה שהיה עם קובי בלילה בקבוצה, לרגע לא חשבנו שזה בעצם הלילה האחרון שלו איתנו. כל החברים עזבו את הבית החולים לקראת השעה 1 בלילה ואני נשארתי עם קובי , לקראת השעה 2:30 מצבו הדרדר מאד וב 3:32 הוא נפטר, לא האמנתי שאני זה שאצטרך להתקשר למשפחה ולחברים ולבשר להם את ההודעה הקשה הזאת. הוא היה בן אדם מדהים עם לב ענק שפתחנו את הקבוצה לא האמנו כמה אנשים רצו להצטרף ולעזור. אבל לכולנו לא היה ספק שאם המצב היה הפוך קובי היה הראשון להיות שם בשבילנו".

להיות במד"א זה חסד גדול, אבל אצל קובי החסדים והנתינה לא נגמרו שם. האחות, נעמי מרים, מספרת "יום שישי אחד הוא ראה בצהריים אישה בתחנת אוטובוס והיא נראית מוטרדת. שאל אותה מה קרה. הסתבר כי תכננה לנסוע עם משפחתה לבני ברק. בעלה והילדים היו ברכב והיא הייתה אמורה להגיע באוטובוס אך הזמן עבר ולא הגיע אוטובוס והיא פחדה שתפספס את השבת. אמר לה 'רגע, אני אדבר עם אחותי'. הוא התקשר ולאחר מכן ניגש לאישה ואמר לה. תקפיצי אותי הביתה ומשם תמשיכי לבני ברק ותחזירי את הרכב במוצ"ש. היא הציעה  להשאיר אצלו אשראי, לשלם על הדלק, אבל הוא סירב, והוא בכלל לא מכיר אותה. גם העובדה שהתקשר לברר אם בן משפחה לא זקוק לרכב מעיד כי חסד שהוא עשה לא היה על חשבון מישהו אחר".

האחות, שירה, מספרת: "הוא לא היה רק אח בוגר, אלא בעיקר דמות אב, עמוד התווך של המשפחה, זה שדואג לכולם, מפנק את האחיינים והאחייניות. בכל דבר פנינו אליו ואף פעם לא התלונן למה פונים רק אליו. להיפך, כששמע ממישהו אחר שיש לנו בעיה שאל למה לא פנינו אליו. כזה הוא היה תמיד עוזר לחתנים וכלות ילדים שכנים ראשון שנענה לעזור. אחרי לכתו השאיר כסף לאחיו אבי הצעיר שרצה תמיד פלטת די גיי ורצה שיקנה כבר מבעוד מועד ליומולדתו אבי סירב איך גילה שהכסף קיים גם לשירה השאיר את כספו לקניית מחשב נייד לצורך הלימודים. לא היה לו ערך לכסף. תמיד נתן לכולם ורצה לעזור. אח רגיש שלא רצה להיות נטל לאף אחד ותמיד עזר והיה שם בכל עת. הוא למד ב'פירסט' והמורה שלו אילנה גור אריה סיפרה שכאשר היו תרגיליו הג"א הוא היה המוביל ודואג לזה שכולם יגיעו לאן שצריך ואיך לתפקד. היה לו ממש חוש למצב חירום. היה גם חזק מבחינת אמונה, היה אחראי בבית ספר על התפילות, חזן ודואג שהתלמידים יגיעו, כבר כשהיה בגיל תיכון. גם במשך שנים רבות לאחר מכן היה הרוח החיה והאיש המוביל בבית הכנסת. כמובן שמד"א הייתה המרכז של העשייה שלו. מאז שהיה ילד רצה להיות נהג אמבולנס וכבר בגיל 13 החל להגיע לתחנה ולשטוף אמבולנסים העיקר להיות שם. בהמשך עבר קורסים שונים, היה מוביל מבחינות רבות והדריך את הדורות הבאים של המתנדבים, חלק מהשנים כעובד מד"א וחלק מהזמן כמתנדב. שירת בצה"ל ביחידת המסתערבים של מג"ב וגם לאחר שיצא לאזרחות, חזר לצבא לפרקי זמן. אפשר עוד לדבר עליו ימים ולילות ולא יספיק לנו. הותיר כאן חלל גדול. נמשיך את דרכו המיוחדת של הנתינה".

יהי זכרו ברוך

צילומים: באדיבות בני משפחה וחברים ממד"א