מחאת תושבי הדרום צודקת. הם דורשים שקט, ואני מסכים לביקורת הנוקבת שהם מפנים נגד ההנהגה המנותקת מהעם. המוכנות וההקרבה שלהם לשוב ולהסתגר בחרדה במרחבים המוגנים כדי לאפשר תקיפה זמנית שתביא לרגיעה ממושכת, רק מדגישה עד כמה הגיעו מים עד נפש. התעוזה שלהם לשלם את מחיר העימותים מצביעה על תסכול ואכזבה גדולים.
ישראל חייבת לתת מכה ניצחת לתשתית הטרור ברצועת עזה: לדרוש מארגון החמאס לפרק את נשקו ולהפסיק את שלטונו בשטח. לכתוש את הטרור עד עפר, ולמנוע מעוף-החול ההרסני להרים את ראשו. כך, לכל הפחות, נתקדם לשגרה ולשקט יחסי בשנים הקרובות. כך ניתן לילדי תושבי עוטף עזה לישון בלי פחד עם חיוך על הפנים.
לצערי, סבב הרקטות הנוכחי הוכיח לנו שוב את מה שכבר למדנו על בשרנו לאורך ההיסטוריה: ארגון טרור ג'יהאדיסטי מבין רק את שפת הכוח. לכן, אין לנו ברירה אלא להגיב בעוצמה כזאת שתשתק את יכולתו של החמאס לפגוע בנו. 
אני לא קורא למלחמה, בטח לא לפגיעה בציבור העזתי החף מפשע. אולם כמו שכתוב: "הבא להורגך – השכם להורגו".
אין ספק שהסבב הבא שמתקרב מעבר לפינה יהיה כואב יותר. בסבב האחרון עשינו צעד רציני אחורה. חמאס והעולם כולו – כבר הסיקו שישראל חלשה.
את החולשה הפנימית שלנו אני תולה בגורם מהותי אחד ויחיד: חוסר היסוד הרוחני בעם ישראל. אנחנו לא דומים לאף עם או אומה אחרת בעולם. יש לנו יסוד אחר לחלוטין שמחייב אותנו להילחם בשתי חזיתות: בחזית הגשמית – לשמור על ביטחון התושבים ולהגן על גבולותינו בחירוף נפש; ובמקביל ממש, בחזית הרוחנית – לתקוף את הפילוג בינינו בכל מחיר. זאת המלחמה האמיתית של ישראל!
בחזית הרוחנית הזאת כולנו שותפים, אנחנו מוכרחים להגיע להפסקת אש בינינו. האש הזאת מפלגת, משׂטנת, שורפת את הקשרים הרופפים שנותרו בינינו כעם וכחברה. 
לכן, כולנו, בלי יוצא מן הכלל – מנהיגים וחיילים, פוליטיקאים ואזרחים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים – חייבים לעמוד בדריכות על המשמר. להילחם עם האויב הפנימי שבנו, עם הנחש שמהתל בנו ומבדיל אותנו איש מרעהו. רק כשנעשה יד אחת נגד הפילוג בינינו, נעורר מחדש את היסוד הרוחני שטמון באיחוד בינינו. 
לפי חכמת הקבלה, החיבור בינינו הוא ההצלה היחידה. הוא שיבנה חומה בְּצוּרָה נגד כל אויב שיקום לכלותינו. הוא יוביל אותנו לנחישות חברתית, מדינית וצבאית. לכוח הזה שבאחדות הישראלית כל העולם מצפה בתת-ההכרה. אפילו חמאס.