בשבוע שעבר, כמו בכל בוקר פסע ליאופולד שוורץ (62) בדרכו לבית הכנסת בשכונת 'בורו פארק' בברוקלין. בשעה 7:30 בבוקר, כפי שמתעדות מצלמות האבטחה, בצומת הכבישים בשכונה, בלם באחת נהג רכב-הסעות, יצא מתוך רכבו ותקף את האיש באלימות; פרק את זעמו על שוורץ ההמום. שוורץ הוא לא מקרה האלימות הראשון, זה קרה בניו-יורק ובלונדון, ואלה מעט מהמקרים המדווחים.

מבט חטוף על ההיסטוריה של העם היהודי מגלה שתמיד הופנתה כלפינו אצבע מאשימה. מעין הסכמה כללית, חוצה תרבויות, תקופות וגבולות, האומרת "היהודים אשמים עד שיוכח אחרת". אפשר לפאר עד סוף הדורות את תרומת היהודים לאנושות, אבל נדמה כי העולם לא רק שאינו מעריך את התרומה היהודית לאנושות, אלא אף סולד ממנה.

אין ספור פעמים ניסו להכחיד את עם ישראל, בטבח, פוגרומים, רדיפות, עלילות הדם, וכלה בשואה. אין עם שישתווה לעם ישראל במספר הניסיונות למחוק אותו מעל מפת המציאות.

מה שקורה כיום אינו אלא ביטוי חיצוני חדש לתבנית חוזרת ונשנית של שנאה פנימית, טבעית, שתמיד רדפה את היהודים. בכל שלב בהיסטוריה לבשה השנאה תירוץ הגיוני אחר. פעם תירוץ דתי, פעם תירוץ גזעני, פעם קנאות דתית, פעם סיבה כלכלית.

גם חכמת הקבלה, ממרום גובהה והעומק האצור בה, מתייחסת בצורה נוקבת למקור השנאה התהומית של העולם כלפי היהודים. חכמת הקבלה מסבירה שכל האנושות קשורה במערכת קשר אחת, ובתוך המערכת הזו ישראל הוא החלק הפנימי ביותר. עם ישראל הוא כעולם קטן המשקף בתוכו את האנושות כולה. ספר הזוהר מקביל את הקשר בין ישראל והעולם לאיברים בגוף האדם: "ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס, קנ"ב).

מכיוון שכך בנויה המערכת האנושית, מסבירים חכמי הקבלה, ישראל אחראית על כל מה שקורה בעולם, לטוב ולרע. באופן לא מודע, העולם מרגיש שבידי היהודים מצוי הפתרון לכל בעיות האנושות והמפתח לאושרה. ולא בכדי. לחץ העולם על ישראל מכוון על ידי תכנית ההתפתחות האנושית שמוגדרת בטבע. אם כן, במוקדם או במאוחר על ישראל לממש את תפקידם כלפי האנושות, ולקחת אחריות על שלום העולם כולו.

בעזרת חכמת הקבלה ניתן לראות בבירור שהשנאה וההאשמות כלפי ישראל מתרחשות לא משום שההסברה הישראלית אינה טובה או הלובי היהודי לא עושה את עבודתו נאמנה, גם לא משום הגאווה הישראלית ש"אנחנו הטובים ביותר, והם פשוט מקנאים בנו", כפי שרבים בישראל חושבים, או בשל המצב בשטחים.

לעם ישראל יש ייעוד, תפקיד מיוחד. עם ישראל הוא זה שצריך להביא לעולם את שיטת החיבור בין בני האדם ובין אומות העולם. אם אין הוא משמש לאנושות דוגמה ליחסים מתוקנים של חיבור ואהבת הזולת ושל קשר הדדי חיובי הטבועים בשורשו, העולם דוחף אותו לממש את תפקידו. או כפי שאנו היהודים מכנים את היחס הזה בשם 'אנטישמיות'. הרב קוק ביטא זאת כך: "כל רעש עולמי, לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל, ולכן קרואים אנו כעת לתפקיד גדול, למלאותו ברצון ובדעה, לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עמנו יחד" ("אגרות הראי"ה ב'", עמ' שכ"ד).