זו הייתה יכולה להיות תמונה מדהימה ונדירה. יום הולדת 80, כלת השמחה מוקפת בתשעת ילדיה, עשרות נכדיה וכמובן ניניה. ההתכנסות הזו הקדימה את זמנה בשמונה חודשים. לפני כשנתיים התגלתה אצל סימי מחלה קשה. היא נלחמה בה בגבורה עד לפני שבוע וקצת. אחרי מיטתה הלכו 9 בניה ובנותיה, נכדיה הרבים, שכבר מתגעגעים לסבתא האהובה. הותירה גם אח ואחות וכן שתי אחיות מצד אביה.

כולם הכירו אותה כ'סימי' אבל שמה המקורי היה שמחה. "כשהייתה במרוקו עבדה במפעל שמייצר מפות רקומות ומצעים רקומים. היה לה מנהל מפעל ממוצא צרפתי והוא העניק לה את הכינוי סימי", מספרת הבת בת שבע. נולדה בקזבלנקה ועלתה ארצה בדצמבר 1961 כשהיא נשואה + בן ובת (ובת נוספת בדרך). שבעה ילדים נוספים נולדו בבית שמש, בבית קטן ברחוב המעפילים. כעבור 14 שנים קנו את ביתם ברחוב הגפן. עם התרחבות העיר, עברו לדירה חדשה ברחוב התבור.

הבת, רחל, מספרת: "משימת חייה הייתה לגדל אותנו. כשהבן הקטן, גבריאל, היה בן 3, יצאה לעבוד כאם בית בבית הספר 'לוי אשכול'. כאשר פרשה לגמלאות, כתבה לה המנהלת דליה יונאית 'לא היית אם בית. היית האימא של כולם'. העניקה אור וחום לכולם. עזרה לכל אחד במצוקות שלו. לפני שנתיים היה אירוע חגיגי במלאת 50 שנה לבית הספר 'לוי אשכול' ובמעמד זה קיבלה תעודת הוקרה והערכה. היא לא הכירה את המלים 'לא' ו'קשה'. כל דבר עשתה באהבה ובשמחה, כמו השם שלה. מעולם לא דיברה רע על מישהו ותמיד ויתרה והבליגה כשהיה צריך. מעולם לא התלוננה, גם כשהיה קשה.

הוקרה והערכה. סימי ז"ל (שנייה משמאל) מקבלת תעודת הוקרה בחגיגות היובל ל'לוי אשכול'

גם כשעבדה מחוץ לבית לא שכחה את המשפחה. טיפחה אותנו על הצד הטוב ביותר. לא החמיצה אסיפות הורים, אירועים בית ספריים וכמובן גיוסים לצה"ל שלנו ובהמשך גם של הנכדות והנכדים. סעדה את אמה ועד לפני חמש שנים גם את אבא שלנו, יעקב ז"ל, עד רגעי חייו האחרונים. למרות שהיה לו עובד זר וגם אנחנו הקפדנו שלפחות אחד מאיתנו יהיה שם כל יום, היא זו שהמסר עבורו יותר מכולם. את הזוגיות שלה ושל אבא ניתן להגדיר כ'שישה עשורים של אהבה'. הם הבינו אחד את השני רק ממבטים. לא היה צריך לדבר. התקשורת הייתה הדדית עם כל בני המשפחה. גם הנכדים הקפידו להיות כל הזמן בקשר. גם כשהיו בחו"ל התקשרו. נכדים רבים עשו איתה את עבודת השורשים. היא שיתפה פעולה באופן יוצא מן הכלל וסיפרה בפירוט את קורות חייה הוריה ואפילו שביה וסבתותיה שבמרוקו.

חברים שלנו ושל הנכדים היו כאן כמו בני בית והיא הכירה אחד אחד בשם. היא גם התנדבה בעמותת הקשישים של ביטוח לאומי, אהבה לטייל בארץ ובעולם וכמובן אי אפשר לשכוח את החינות שאהבה לעשות - כל הבנות, הכלות והנכדות היא הכינה בעצמה. חברתה הטובה הייתה זוהרה אדרי, המבוגרת ממנה ביותר מעשור. כל יום היו נפגשות, הולכות, מטיילות, מדברות ועושות ספורט. זוהרה אמרה שהיא תחסר לה מאוד. היא תחסר לרבים מאיתנו. לא היה מי שלא הכיר אותה".

אימא של כולם. רונית פרץ מ'לוי אשכול' בדברים שכתבה לזכר סימי ז"ל

הבת, בת שבע: "היא תמיד שמרה על קשר עם כולם. גם כשעברה ממקום למקום. זה המקום להודות לחנה בן אדיבה מרחוב הגפן. כל יום הא הייתה כאן בשבילה ותמכה בה מאוד בשנה האחרונה. לכל דבר דאגה – אוכל, תרופות ובעיקר להיות לה אשת שיחה. אימא ניחנה במידת הטוב, בהכרת תודה. כשהרופאים היו באים הייתה מנשקת להם את הידיים".

הבת הבכורה, ניקול: "בזכותה הייתה לנו ילדות יפה. יחד עם אבא היינו כל עולמם והם טיפחו אותנו והשקיעו בנו. גם כשפרחנו מהקן היא הייתה מקפידה לבוא ולבקר. רובנו גרים בבית שמש אבל גם למעט שגרים מחוץ לעיר הייתה נוסעת. הייתה אישה מנומסת, אצילה, קיבלה כל אדם בסבר פנים יפות. בקיצור, מלכה".

יהי זכרה ברוך

 

ההספד שקראה הבת בת שבע בהלוויה