אני גרה בבית שמש כמעט 17 שנים, אוהבת את העיר הזו אהבת נעורים, ונשארת בגלל הילדים, כן, חינוך מצוין יש לנו בעיר הזו, אבל הדרך לבתי הספר תמיד מלווים בתפאורה, והיא לא ממש נעימה.
מידי בוקר אני קמה לנוף הנפלא של ערימות זבל והזנחה צרופה, הרחוב עליו אני משלמת את תעריפי הארנונה מהגבוהים בארץ, נשאר תמיד ללא ניקיון וטיפוח. גם כאשר כבר מפנים לנו את הזבל, דואגים להשאיר לנו שאריות זבל ושובלי לכלוך. את צמחיית הפרא, הקוצים והלכלוך שברחוב, אנחנו תושבי הרחוב מפנים לבד כבר שנים, שכנה יקרה אוספת כסף מהשכנים והיא דואגת לגינון ולטיפוח של הרחוב. אולי בגלל שהרחוב היה מוגדר כשצ"פ, העירייה שכחה שאנחנו תושבים משלמים מיסים כמו כולם וגם לנו מגיעה איכות חיים.
חשבתי שאני לבד, העליתי פוסט ב'מאמות של בית שמש' וקיבלתי גל של תגובות, רובן בסגנון של "גם אצלנו... וגם אצלנו...". הבנתי שההזנחה לא תלויה בשכונה או במגזר. מסתבר שרוב תושבי העיר (סקרים מראים, לא אני) לא מרוצים מרמת הניקיון בעיר, לא מרוצים מאיכות החיים, מהתשתיות, מהשירות לתושב, לא מרוצים מהעדר תרבות ותעסוקה ופיתוח, וכן הלאה וכן הלאה.
ואני אומרת, פעם בחמש שנים נותנים לנו התושבים אפשרות להשפיע על החיים שלנו כאן. מאיפה מגיעה האדישות והרמת הידיים הזו? כמה עמוק צריך להיות הייאוש של התושבים להגיע כמעט למצב שאין בחירות בעיר שלנו? שראש העיר המכהן ימשיך לעוד קדנציה של חמש שנים נוספות, אפילו ללא מתמודד מתחרה אחד?
אז אני מצדיעה היום לעליזה בלוך, שהרימה את הכפפה. המון אומץ היא הייתה צריכה כדי לומר שהיא לא מוותרת על העיר שלנו ומכנה לעבוד בשבילנו, התושבים. המון אומץ להתמודד מול ראש עיר מכהן עם קהל מצביעים שבוי וכהונה מובטחת.
אני מאחלת לך עליזה יקרה, שתצליחי להאיר מעט את עיני התושבים הכבויות מייאוש, והייאוש  לא נעשה בכלל יותר נוח.

ותזכרו, מגיעה לנו עיר נקייה. 
בלי קומבינות.