סיגל מספרת: "אבא נולד במרוקו. עלה בגיל 18 ישר לבית שמש. חלק מהאחים עלו לפני והוא עלה עם ההורים. חוץ ממנו היו עוד 12 אחים ואחיות ולמיטב ידיעתי אף אחד לא נשאר במרוקו. אחותו פלורה עדיין מתגוררת בבית-שמש. זכה להביא יחד עם אמא, לאה שתיבדל לחיים ארוכים, 11 ילדים, מהם ראה 25 נכדים. יש נינה ראשונה בדרך. לצערנו, הוא לא יזכה לראותה. עבד ב'מקורות' ומאז שיצא לפנסיה ישב ולמד תורה, עסק במצוות ובמעשי חסד יותר ממה שחשבנו.

הרבה סיפורים שמענו. היה הולך הרבה ברגל – גם כשהיה לו רכב - וכל הדרך היה מאיר פנים לכל אדם, דורש בשלום אנשים. ידעו לזהות אותו מרחוק, עם החליפה ונעלי הספורט. הכיר את כל הקופאיות בסופר והיה מברך אותן - זו לזיווג וזו לילדים - מבקר בבתים ומברך אנשים חולים לרפואה שלמה. היה נכנס, דורש בשלום האנשים וממשיך. לא היה אפילו שותה. רק רצה לדעת שכולם בסדר ואם צריכים עזרה. היה לו קשר מיוחד למרא דאתרא, רבי שמעון ביטון, והיה יד ימינו במשך 30 שנה. הרב ביטון ממש בכה והיה לו קשה להספיד אותו. תמיד התפלל אצלו וקורא אצלו בתורה. היה מתענה שני וחמישי עשר שנים מאז פטירת אמו.

היה תורם בסתר ורק גילינו זאת לאחרונה. כמה היה תורם לאנשים. אנשים סיפרו שכל יום שישי היה מתקשר אליהם – בני משפחה, חברים. היה מקפיד על זה והיו כאלו שהיה מתקשר אליהם במשך השבוע ביום קבוע. לפני שהורדם הקריא לנו למי לתת תרומות, למי היה נותן בסתר שלא יישכח אף אחד. היה מעיר את כולם לסליחות. קם בנץ טובל והולך לבית הכנסת של הרב ביטון ומשם לכולל הרב כץ. היה צדיק גדול.

היה לנו לפני ליל הסדר בר מצווה לבן שלי. שלושה ימים לפני אחיין התחתן. הוא כל כך שמח שם. שיחק איתנו ביליארד כי היה שם שולחן עבור הילדים וכדורגל שולחן. היה סנדק אצל הרבה נכדים וחלקם נקראו על שמו – יצחק - ביניהם גם זה שהתחתן. זכה לברך את כולם אחרי טקס הברית. היה תור שלא נגמר... היה יושב וכולם חיכו בסבלנות. גם את האחיות בטיפול נמרץ היה מברך.

הוא נפטר מדלקת חריפה בלבלב. חודש היה לו את זה  לא הרגיש טוב בבוקר הקיא פעמיים את התה שלו. הוא הלך לקופת חולים. הרופאה נגעה בבטן הפנתה מיד לאמבולנס ומהמיון לטיפול נמרץ ואחרי חודש נפטר. אבא מינה לאותי לאפוטרופוס למקרה של הנשמה והרדמה. אחרי שבוע בדיוק לחץ הדם והנשימות היו כבדים והוא הונשם והורדם. דאגנו לו, חיכינו בחוץ אך מאז לא התעורר.

בימים האחרונים הורידו קצת את ההרדמה. קצת פתח עיניים, בקושי מצמץ ולא סגר. ראה אותנו ותקשר באמצעות תנועות עיניים. כשריגשנו אותו על כך מיני סיפורים, כמו למשל על אחות רווקה שלא התחתנה וילדה בגיל 51. ממש ירדו לו דמעות, הוא פתח עיניים והקשיב לה. יש עוד אחות ששמונה שנים לא הביאה ילדים וילדה לפני חודש. לצערנו לא זכה לראות את שני התינוקות אך ידע עליהם והזיל דמעות של שמחה.

חני מספרת: "תמיד היה איש צנוע. מהאנשים הפשוטים, לא חומרני. מה שעניין אותו זה להיות איש מאמין וצנוע. תמיד דאג שלא יהיה חסר כלום. וזה לא שהיינו בעלי אמצעים ומותרות אבל לא היה חסר כלום. עשה חסדים בסתר ומהמעט שהיה לו דאג שלאברכים יהיו חלות לשבת. אם הוא שמע שמישהו לא קיבל דאג לרכוש. הייתה לו רשימה של אנשים וכל יום שישי היה מתקשר. חלקם מבית שמש וחלקם מחוץ. ידע מי חולה ואת מי לשאול על מה. אני הכרתי אותו בעיקר כאבא ופחות ככזה בגלל הענווה שלו.

על העניין של הטלפונים ידענו בעיקר כשנהיה חולה. אנשים שהיו רגילים באופן קבוע לקבל ממנו שיחה לא יבלו, דאגו ויצרו קשר... הוא דאג לאותם אנשים, לבני משפחותיהם, שאל מה חסר ותמיד חיזק אצל כולם את ערך המשפחתיות.

הייתה בו אהבת תורה אבל לא ידענו עד כמה. הקפיד על קלה כבחמורה וידע גם להכיל את כולם. היה שליח ציבור אצל הרב ביטון. כל שבת. גרנו בביאליק וזה לא היה רחוק. היה חשוב שיהיה דור המשך לדברים שהאמין בהם. למרות שהיה חזן ובעל קורא קבוע, אם מישהו צעיר רצה להיות חזן או לקרוא בתורה, הוא פרגן. הייתה לו מסירות לעבודה והיה מאוד מסודר. איש פשוט שעבד לפי הספר. ידע להיות אבא כיפי וגם אבא שמעמיד במקום והנחיל ערכים.

גם בחולי וכאבים כשהיה בהכרה רצה את הטלפון שלו ולא הבנו למה. אמר שיש אברכים שצריכים כסף לחלב. אמרתי לו שיגיד לי שמות. עד שלא הכנתי מעטפות לאברכים הוא לא נרגע. ברך את הרופאים והאחיות וכיבד את מה שאמרו ואת מקומם כאנשי מקצוע. איש צדיק, צנוע, ובעיקר רגוע. הוא חסר לנו ואנו מתגעגעים".

בן 74 היה בפטירתו, הותיר אחריו אישה, 11 ילדים, 25 נכדים (נינה בדרך...).

יהי זכרו ברוך