ישנם אנשים שלעולם אינם מסתפקים ב 'ישראל'.הם לעולם לא יאמרו 'נוסע לישראל' ,'באתי מישראל','אני מישראל'. הם לעולם יצמידו לשם 'ישראל' את המילה 'ארץ'. כך ישמיעו ויבטאו ויחושו על דל שפתותיהם: 'ארץ ישראל'. זו המטבע השגורה בפיהם, ולא לחינם, כי 'ארץ ישראל' מצטלצלת באוזניים פעורות בצלילה המיוחד, בהרכב העיצורים המזוקק והמקודש.אבי המנוח,זכריה,שמטבעות הלשון השגורות בפיו נספגו בקרביי, ומקרביי עלו והגיחו במוצא פי- הרבה לומר בטבעיות רבה, כבני דורו מעליית תימן: 'ארץ ישראל'.

כשעלו מתימן,עוד בבטן המטוס, חשו את לידתם המחודשת בהתמוגגות שאין שני לה בסולם ריכטר של הסנטימנטים הקודחים. פני אבי היו אל ארץ הקודש, עוד בהיותו באוויר תרתי משמע, כך,בתוך האווירה החגיגית, המיסטית,החלומית, הנבואית, המשיחית משהו, של הגשמת חלום דורות, נקייה מקלישאות ומבנליה של חורזי חרוזים, בשבח המילה הכתובה. לא לחינם אפוא זכתה עליית יהודי תימן לכותרתה המפעמת נוסח 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'- כה פיוטי, כה מרטיט.

כך, בכנפי האופוריה המרוממת, המרתקת, המשגיבה והנשגבה, התרוממו מעלה מעלה, נישאים ב'מרבד הקסמים'. ההגעה לארץ הקודש לוותה,כידוע, בקשיי קליטה רבים ומחספסים, אולם אלה לא פגמו כהוא זה בתחושת המימוש וההגשמה של חזון הנביאים, בעיני רוחם, בהתנהלותם, בשפת גופם, בקומתם השחה אל עפר הארץ, בנשיקת הרגבים האותנטית.ומרגע רדתם מהמטוס,המריאו שוב לפסגות קדושה בחיי היום יום - קדושת העבודה בארץ הקודש, קדושת הדיבור העברי בארץ הקודש. שפת קודש בארץ הקודש? כפל קדושה מחיה, מרומם, נוסק אל על עד מפלס הכרובים. ושבת קודש בשפת הקודש בארץ הקודש? קודש הקודשים!

ואף שראו חילול שבת, ואף שראו גלויי ראש, ואף שידעו על אוכלי נבלות וטרפות, השתמרו והשתיירו בתמימותם, משום שהקדושה לעולם שוררת, קבועה, קנויה, שבויה בלב שוביה ושבוייה. כן, זוהי הארץ שאבי ובני דורו חוו ביום יום הישראלי, או נכון יותר, הארץ ישראלי.

גם הבוץ היה קודש, בוצה של ארץ הקודש,מה שמזכיר לי סיפור על חסיד מחוץ לארץ שביקר בארץ הקודש בל"ג בעומר, יום ההילולה של בר יוחאי. והנה, בעודו בבגדי חג, החליק לתוך שלולית מים עכורים,ומעילו המהודר התמרח בנתזים עכורים ובבוץ. והנה, טרם שובו לארץ מוצאו אשר בניכר, ארז את מעילו הרטוב ומרוח הבוץ כמות שהוא,וצררו בשקית. כשהגיע אל חצר הרבי, נשאל אודות ביקורו בפסגת הר מירון. אחר כך נשאל מה הביא אתו בצרורו.סיפר החסיד את סיפור השלולית, ותוך שהוא מספר, שלף את מעילו הרטוב והמרוח. הרבי התמוגג מנחת, חנט עצמו במעיל הרטוב והמטונף, חולל ורקד, ולא חדל מלמלמל: 'מארץ הקודש... עפר מארץ הקודש... בוץ מארץ הקודש'. וכך הוסיף לפזז ולכרכר.

המעיל זעק לכיבוס מידי, אבל לא ניצח את לובשו הארץ ישראלי הזחוח, הנמס, המפייט. פרשת 'שלח לך' נפרשת לאורכה תחת ענן דיבת הארץ רעה. ארבעים שנות נדודים במדבר, ואפילו לא גרגר אחד מארץ המובטחת.

שבת שלום!