כך מתואר בפרשה שובם של המרגלים אל משה ואל בני ישראל: "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרון ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ ויספרו לו ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (במדבר, י"ג,26-27).

נשאלת השאלה, מדוע באמצע תיאור ההתרחשות הופך הפסוק את לשונו ללשון יחיד? הרי הם באו ודיברו עם כל בני ישראל, כאמור בתחילת הפסוק?

מסביר רבי אריה לייב צינץ, בספרו 'מלוא העומר', כי המרגלים נהגו בערמומיות ובתככנות כדרכם של בעלי לשון הרע, החפצים שיתקבלו דבריהם. תוך כדי שיחתם עם כל בני ישראל, הם פנו אל משה רבנו והסתודדו עמו בפני הכול, כביכול יש להם דברים קשים ורעים הידועים רק להם ואין הם חפצים לשתף בהם את כל העם כדי שלא להטיל עליהם אימה יתרה. בדרך כלל, הסתודדות מסוג זה מגבירה את האמון ברב אותם שאינם שותפים לה, והם בטוחים כי כל מה שנאמר בהסתודדות זו הוא נכון, ועתה גוברת ומתחזקת סקרנותם ואין רצונם אלא לדעת מהו אותו סוד נורא.

מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך ע', סיון תשע"ג, עמ' 223.

סרטון מאת ד"ר עליזה בלוך: מה האינטרסים של המנהיגים? https://youtu.be/1IrJjDgOLKY