כמה מלל נשפך על המשחק בין ישראל וארגנטינה! כמה צער נגרם לרבים שרצו להגיע והחוויה הזו נמנעה מהם! נשים לרגע את השאלות בצד האם היו או לא איומים על מסי, האם באמת ההעתקה לירושלים היא זו שגרמה לביטול או לא, האם מירי רגב התנהלה נכון או לא, והאם מדינות אחרות היו מעורבות בהחלטה או לא.

זה המקום לציין כי בעבר היו מספר משחקים בין ישראל וארגנטינה ערב המונדיאל. אני לפחות זוכר משחק שכזה ב-1986 עם מרדונה ושות' (נגמר 7:2) ולמיטב זכרוני נערך מאז לפחות משחק אחד בין שתי הנבחרות אם לא יותר בעיתוי מדובר זה.

דוברים רבים, גדולים ומבינים ממני, דיברו על אדיקותם הקתולית של בני העם הארגנטיני ובכלל זה שחקני הנבחרת הלאומית, הרואים בביקור בארץ הקודש חשיבות רבה באופן כללי ובפרט לפני המעמד החשוב מבחינתם – המונדיאל.

האם הביקורים הללו הביאו להם מזל? לא בטוח. נכון שהמונדיאל ב-1986 הסתיים עם גביע אבל מאז הגיעה נבחרת 'האלביסלסטה' רק פעמיים לגמר וביתר הפעמים ידעה מפחי נפש. יתרה מכך, מאז 1993 לא זכתה נבחרת ארגנטינה ב'קופה אמריקה', התחרות הפנימית של מדינות דרום-אמריקה, שם סיכויי הזכייה של ארגנטינה הם פי כמה וכמה מאשר במונדיאל.

אז איך זה שבפעמים קודמות הם הגיעו לישראל והפעם לא? האם המצב הפוליטי באופן כללי השתנה? לא? נשארנו אותה מדינה קטנה מוקפת אויבים שרחוקה משלום עם שכנותיה. מה נשתנה? השיח המתלהם סביב זכות הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית בארץ ישראל וצידקת הדרך של העם היהודי וצה"ל. הערבים הקצינו וכמובן שיתוף הפעולה לו הם זוכים מארגוני השמאל הקיצוני בישראל ומממניהם מעבר לים הוא בסדרי גודל חסרי תקדים. ההשפעה של 'הקול הערבי' על מקבלי ההחלטות בממשלות של מדינות רבות בעלות משטר דמוקרטי אוכלת לארוחת בוקר את יכולת הסחטנות של המפלגות החרדיות מול ממשלות ישראל לדורותיהן והדמוגרפיה באותן מדינות הינה בכיוון של העצמת מגמה זו.

האנטישמיות, שהחלה כדתית במסעי הצלב (עלילות הדם כדוגמה מובהקת) ונמשכה עד המהפכה התעשייתית, אז הפכה למדעית (תורת הגזע – התשתית המדעית לאידיאולוגיה הנאצית ותוצאותיה הטראגיות – השואה), היא כיום אנטישמיות פוליטית נטו – שלילת קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ובירתה ירושלים. ואם הזכרנו דת, הרי שהזיקה של כאלו המגדירים את עצמם נוצרים עם המימסד הדתי – קרי הכנסיה – הולכת ופוחת באופן דרסטי מדור לדור כך שהדיבורים על 'חשיבות ביקור בארץ הקודש לפני המונדיאל' כנראה מאבדים מערכם.

אז מה לעזאזל רוצים ממירי רגב?

בחזרה לקיץ 2014...

ישראלים רבים אוהבי כדורגל יכולים לומר שבני דודנו גנבו לנו את חוויית המונדיאל הקודם. שעות ספורות לפני משחק הפתיחה בין ברזיל וקרואטיה נחטפו גיל-עד שעאר, אייל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד בצומת גוש עציון. ערב משחק שמינית הגמר בין צרפת לניגריה התבשר עם ישראל על מציאתם שלא בין החיים.

כמנהגי מידי ארבע שנים, אני לוקח את לוח המשחקים המוענק על ידי העיתונים הגדולים ערב משחק הפתיחה ותולה אותו על הלוח שבמשרדי ומידי יום מעדכן בכתב ידי את התוצאות והמבקיעים. את היום בו התבשר עם ישראל על מציאת גופות החטופים לא אשכח. חזרתי מהלווייתו של אריק בן שטרית ז"ל. הגעתי למשרד וכבר היו כותרות על מציאת החטופים (כרגיל, שמועות הודלפו כבר הרבה לפני).

באותו הרגע קיפלתי וסגרתי את לוח המשחקים. חתמתי אותו בפלאייר שעליו תמונות החטופים, עד שקמו המשפחות מהשבעה. עם פתיחת הלוח מחדש המונדיאל היה בעיצומו אבל כשהגענו ל-7:1 הבלתי נשכח של גרמניה על ברזיל היינו כבר עמוק בתוך מבצע 'צוק איתן'.

אבל במדינת ישראל כנראה שאי אפשר מונדיאל בלי מלחמה כמו שעד לא מזמן גם ארגנטינה לא יכלה מונדיאל בלי ביקור בישראל. מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 והשנייה ב-2006 הן דוגמאות נוספות.

אז מה ניתן להסיק מכך?

אין ספק כי הכדורגל הוא סוג של מפלט לא רע מהצרות היומיומיות – אם אלו הצרות הפרטיות שלנו או צרות כלל לאומיות ועולמיות. כל אחד בדרכו, מגיע לנקודת המפלט הזו בזמנו הוא ובמינון אליו הוא מסוגל להגיע – זה פעם בשבוע, זה כל יום וזה מול מסך בנסיעה מזדמנת ברכבת או בחדר כושר תוך כדי התעמלות על הליכון. הכדורגל מוצא את עצמו ובצדק לא פעם טפל לעיקר אך אם זה מה שירגיע את הנפש ויפחית לחץ, הוא בטח עדיף על סמים, אלכוהול ואלימות.

הכדורגל חי לצד החיים שלנו, הוא חלק מהחיים שלנו, כמו יתר הדברים וכמו במקרים רבים, פעם הוא למעלה ופעם הוא למטה, פעם במרכז ופעם בצדדים.

ביטוי מובהק לכך תקבלו בסוף השבוע הבא, בגיליון מס.28 של 'שמשנטו'.

תמתינו בסבלנות, שבת שלום ומונדיאל מהנה...