על התאווה 1: עבודה עד הסוף

אחד הנושאים בפרשה הוא עבודת הלוויים במקדש: "ואת אשר ללוויים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבודת אוהל מועד, ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד" (במדבר ח',24-25).

האדמו"ר מ'ויז'ניץ', בעל 'אמרי חיים' היה אומר: לכל תאווה יש זמן משלה. בילדותו אוהב האדם משחקים וממתקים. משהתבגר, הוא חפץ בממון. אולם משהגיע לשנות הזיקנה, בטלו כל תאוותיו,פרט לתאוות הכבוד שמקורה בגאווה. 

זהו שנאמר: "ומבן חמישים שנה" - בשנות הזיקנה "ישוב מצב העבודה" - כבר אינו זקוק לערוך מלחמה כה גדולה לביטול תאוותיו, כי בגיל זה נמוגו וחלפו. אולם "ולא" - על מידת הענווה, ביטול היש, שעליו לבטל את הגאווה, "יעבוד עוד" - יש להוסיף לעבוד ולהילחם עד היום האחרון.

 

על התאווה 2: לבכות על אוכל?

בפרשה מתוארת תאוותם של בני שיראל לאוכל, המקרה של המתאוננים. למשה רבנו נמאס: "ויאמר משה אל ה', למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עליי. ואם ככה אתה עושה לי, הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי" (במדבר י"א, 11,15).

במשך כל שנותיו כמנהיג בני שיראל, לא התבטא משה רבנו בצער כה מופגן: "למה הרעות לעבדך... הרגני נא הרוג",לא בחטא העגל ולא במקרים אחרים, שבהם בוודאי הצטער מאוד. ואילו כאן, כאשר ביקשו לאכול בשר, העדיף משה רבנו למות מאשר להמשיך להוביל את הען הנבחר אל הארץ המובטחת. מדוע?

מסביר רבי דון יצחר אברבנאל, כי בכיית האספסוף על העדר הבשר, הייתה נקודת השבירה עבור משה רבנו. הוא הבין כי בכייה על מותרות מקורה בתאווה בלתי מרוסנת.אין מדובר כאן רק על השתוקקות לבשר, אלא על בכייה שאליה מופנים כל מאוויי הנפש1 כשהגיעו הדברים לידי כך, אמר משה לקדוש-ברוך-הוא: אינני יכול עוד!

 

מתוך: "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך ע', סיון תשע"ג, עמ' 152-153

 

"איך נבנה אמון?": סרטון מאת ד"ר עליזה בלוך

 

 

סרטוני פרשה: פרד"ס חב"ד