ברכת כוהנים תמיד דורכת אותנו. נהיה בינוניים, נהיה אדוקים, נהיה מסורתיים, נהיה מנוכרים משהו - לא משנה מה נהיה בסולם מעלות התפילה ודקדוקיה, תמיד נהיה דרוכים בברכת הכוהנים העוקדת לברכה. המעמד שאורכו כדקתיים הופך להפנינג משפחתי של הרמוניה ויזואלית לעין כול. קבוצות קבוצות של תא משפחתי לגדליו, נקבצות תחת טלית, על רקע נעימת קולותיו המברכים והמתברכים של הכוהן. הסב מניח כפות ידיו על ראשי נכדיו, והאב על ראשי ילדיו, ואב טרי, שזכה לראשונה בחיי נישואיו ביוצא חלציים, כבר חווה משפחה מתקדשת בתוך ציבור המתברכים.

ברכת הכוהנים היא רגע דרמטי מכונן ומפיח בין כותלי בית הכנסת. שניות זכות ומזקקות הופכות את בית הכנסת למה שהוא אמור להיות ולשמש מעצם הגדרתו ובעצם הגדרתו: מוקד הגיבוש הקהילתי של פרטים מתקבצים ומצטרפים ונדבקים, חפים ונקיים ממרכיבי המציאות המחספסת והבוטה מחוץ לחללו של מקדש המעט. כאן, בברכת הכוהנים, ניצבים המברך והמתברך להשיל מעליהם את סימני וסממני ההוויה היום יומית של שגרה מסתאבת משהו, מעצם היותה שטוחה, שטחית, מעשית ומציאותית, במגע המחספס, הצורב וההודף של בני אדם אלה עם אלה. כאן, במרחבינו ההטרוגניים והפתוחים והשסועים, מתחלפת קדושת בית הכנסת המעדנת, בחולין של התנהלות קיומית, שרדנית למחצה, עם מה שנובע ונגזר ממנה ביחסי אנוש נשחקים ושוטפים בעת ובעונה אחת, לא בלי תחושה קוהלתית מקננת, שמאיימת לפרוץ ולהגיח ולהגיע ולרדד נוסח 'מה שהיה הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש' - חורש המזימות יוסיף לחרוש מזימות, המבטיח יוסיף לא לקיים, המקנא יוסיף לקנא, הלא סולח יוסיף לא לסלוח, וכן על זה הדרך, תבניות ודפוסים קפואים מקפיאים של מנציחי הטבע האנושי בראשוניותו הלא נקייה, הלא מעובדת, הלא נלמדת, הלא מלמדת, כך, בטבע המשתלחים והמבטלים.

יום אחר יום שכולנו, במודע ושלא במודע, מתנהלים ומנהלים בשני מסלולים מקבילים וסותרים, מבלי שנחוש את סתירתם בצוק העתים של שבי השגרה המסלפת: עובדים וטורחים משקיעה ועד זריחה, עם ה'אני' במוקדנו, גדורים בעצמנו, נעדרי סולידאריות קבוצתית, שכונתית וקיבוצית, בכל קנה מידה, מצטמצמים ברדיוס השרדנים הלא נלאים, מתוך בחירה, בטעם לוואי של חוסר ברירה, מקשיבים בקמיצה, מעניקים במשורה, דוחקים ונדחקים, כך, ביממה תעשייתית מרופדת ומאטימה, עד בואנו לביתנו למרגוע ולאיזון, וממרפסתנו לבית הכנסת.

ושם, ממקום מושבנו בבית הכנסת, מזדקפים לשמע ברכת הכוהנים בחמש עשרה מילותיה המכוננות, הבונות, המייצבות, המנקות, המזככות, המחדשות והמרעננות, עד לסף היציאה ליום נוסף, אפופים עדיין בענן הקטורת של הפרגון האלוקי. כך, בשלושת נדבכיה, חלקיה ופסוקיה,בתבנית הפירמידה המשתפלת מקודקודה, משדרת לנו ברכת הכוהנים יסודות כה חשובים ביחסי אנוש טובים יותר, רצויים יותר, מענגים יותר, שמקרינים על כל יומנו ועל כל ימינו, אם רק נבחר ונרצה להפנים את תכניה המרעיפים. הברכה בשפע, בכף היד הפרושה והמשולחת לטובה, נשיאת הפנים בתחושת ההשתייכות המרוממת לשבט המתברכים והמברכים, כך, במאור הפנים של כל שותפיו, גם בימים כתיקונם, אפורים וערפיליים ככל שיהיו - כי מתכונה הרעיוני של ברכת הכוהנים, בסופו של דבר או גם בתחילתו, מביא שלום, משית שלום בין חפציו, ביו שוחריו, בהתהוות ושלא בהתהוות, עד כדי שלמות מתונה, בהארה פנימית של מקדשי החיים והמתקדשים בם, תחת מטריית האל עליון, גומל חסדים טובים. עליון וגומל, כלפי מתברכיו המתעלים וגומלים.