גדלתי עם תורה. זה היה בביתי. זה נשמע בין קירות ביתי ובין קורותיו. לא יכולתי בלי הא"לף בי"ת. אלה נשמעו בחלל משכננו השכם והערב, בקולו של אבי המנוח, זכריה. כך, מדי בוקר בבוקרו, לאחר שחרית, יושב אבי במרפסת ביתנו שטופת שמש חורפית או ספון בין ארבע אמותיו, והספר פרוש בין ידיו שידעו עמל בכפותיהן המחוספסות, ועיניו היוקדות חוצות את עדשות משקפיו היישר אל האותיות המקודשות.

ראיתי. הייתי עד ראייה. חוויתי. שמעתי וספגתי. זו הייתה המוסיקה בבית אבי זכריה ואמי שושנה שתחיה. זה היה הסלסול היומי מהתורה ומהנביאים ומהכתובים ומהזוהר ומהמשניות. ואני ניצב לרגלי הר סיני הצומח ועולה ומיתמר בפסגתו, כך, לנגד עיניי הבוהות, בפעימות לבי המתדפקות על פתחי התלמדותי ובגרותי המשתכללת.

ובכלל, לנו, ילדי העדה התימנית, הייתה עדנה בין כותלי בית הכנסת. עוד בגילנו המוקדם, טרם בר מצוותנו, אנו זוכים להשמיע את קולנו קבל עם ועדה, אם בתרגום אונקלוס שהתייחד לנו בני העדה, ואם בעלייה השישית לתורה. העולה קורא את פסוקו מהקלף, ואנו, ילדי הקהילה, מחרים מחזיקים אחריו בפסוק אונקלוס המקביל, בבליל טונים וקולות. אלה מתקבצים באפרכסת האמונה לכדי הרמוניה בין דורית מופלאה, במפגש ההגאים זה מול זה - הדק והרך של הילד המתרגם, וזה הבוקע מגרונו של המבוגר מגיל מצוות והלאה ממנו, מעלה מעלה.

לא אשכח איך הייתי עולה ברטט, מוצא עצמי על השרפרף, להגביה קומתי המהוססת והכנועה משהו, אוחז בשולי הקלף, בוחן את המילה הפותחת של העלייה השישית, מפנה מבטי אל לוח הברכות אשר מימיני, מרעיד מיתריי בקדושה, ונענה ברוב עם, מקיר לקיר ב'אמן' משוכה מתגלגלת. כן, אנו ילדי השישי הוותיקים, היום בני השישים שבעים, למודי רגש וריגוש בהתנסותנו, אז, בשנותינו הראשונות, המכוננות.

ואיפה תמצא את היתרון והסגולה של ילדים משנתם החמישית במעלה הסולם שראשו מגיע לגיל מצוות, אלה הנוטלים חלק פעיל בקטעי התורה ובתרגומה. כן, רק אצלנו, בני העדה התימנית. ואני, יליד הארץ, כבר מורגל בעיצורים האותנטיים, בחי"ת ובעי"ן המקוריות, המהותיות כל כך. ואמנם, על החי"ת והעי"ן גדלנו, לא בבית הספר בהכרח, משום שבו שמענו אותן פעם כך ופעם כך - פעם מתרהטות ופעם משתבשות בחלל גרונו של המשמיע התורן. אבל בבית הכנסת התקדשו האותיות והיטהרו העיצורים. שם גדלנו לצד מוקדי צמיחתנו האחרים, המקבילים. שם נצרפנו וגם נצרבנו בחי"ת הנכונה, האמיתית, בצלילה, בניגונה כהווייתה, וכך, כאמור וכצפוי, עם העי"ן. השתיים התחייבו מעצם משמעות הפסוק, ומעצם מובן צירוף המילים בדפי התפילה השוטפת.

אגב, המבחן הקלאסי לקיומה המוצדק והמאומת של החי"ת היה בצירוף המקראי הידוע 'ריח ניחוח'- שלוש חי"תין בזו אחר זו. והדוגמאות רבות, מגוונות ומעשירות: ה'אבודה' אינה אלא 'עבודה', 'ככ ונזם' אינם אלא 'חח ונזם', וכן על זה הדרך. זו התורה המלווה אותי מאז ומעולם - מיומי הראשון מול הספר הפתוח, ועד עצם הקלדת השורות. מאז, כידוע וכאמור, נחשפתי לגווילי מידע אינסופיים באנגלית ובעברית, אך אותיות הקודש של שפת הקודש, הן הן שלימדוני את התורה בפרט ואת תורת החיים בכלל. ובבואי היום בשערי בית הכנסת, בתוך עלטת ליל הקריאה בחג השבועות, אני יודע שכאן, על מפתן הבניין, אני ממשיך את מסלול חיי שבתוך מסלולי חיי המקבילים והמסתעפים. כאן הציר, כאן השלד, כאן הבסיס, כאן השרפרף שעליו ניצבתי בשחר ימיי, ומאז הוא מלווה אותי כאבן תמך בשדרת הנדבכים הנגבבים בקפלי מוחי המקדיח...

לצפייה בסרטון מאת ד"ר עליזה בלוך

 

 

סרטוני דבר תורה באדיבות "פרד"ס חב"ד"