אומרים שאין בית שמלחמות ישראל לא מדברות אליו – בתים ששפר עליהם גורלם ובניהם שבו בשלום ובמקרה היות טראגי, אלו שקצין העיר דפק על דלתם.

שבעה מבני העיר בית-שמש נפלו במלחמת ששת הימים ולזכרם הוקמה אנדרטה השוכנת עד היום ליד בניין העירייה הישן. זו הייתה האנדרטה המרכזית ושם נערך מיד שנה טקס יום היכרון עד להקמת האנדרטה החדשה שמעל האמפי. אשתקד, במלאת יובל למלחמת ששת הימים, שיקם משרד הביטחון את האנדרטה הישנה. לפני שניים, חידשו מספר תושבים, לוחמים בדימ', את מסורת טקס הזיכרון במקום.

בבית אחד בבית-שמש (והוא לא היה היחיד) לא ישנו. שני לוחמים יצאו מן הבית הזה ושוב בשלום. הם חיים בינינו עד היום, חצו את גיל ה-70 והקימו משפחות לתפארת, דורות על גבי דורות.

עמי אוריון, חבר מועצת העיר לשעבר, מספר על חלקו במלחמה:

"הייתי אז חייל במילואים. גם בסדיר וגם במילואים הייתי צנחן. הייתי ממייסדי גדוד 66 של חטיבת המילואים 55 בפיקודו של מוטה גור, מי שנכנס לפנתיאון עם הקריאה "הר הבית בידינו" ולימים רמטכ"ל ושר בממשלת ישראל. משימתנו הראשונה הייתה לכבוש יעדים בירושלים: בית הספר לשוטרים, מלון אמבסדור, גבעת התחמושת וכמובן העיר העתיקה על אתריה הקדושים.

היה לי כבוד להימנות על לוחמי הגדוד והייתי בחוליית הגדוד שהגיעה לכותל. יורם ג'מוש הרים את הדגל בכותל ותלה אותו לידי. הייתה לי הרגשה שאני חווה חוויה נדירה אחרי 2000 שנות גלות, לראות דגל מונף בכותל, עוד לפני שכל צמרת המדינה והצבא הגיעה שלם. שעתיים היינו רק אנחנו, הצנחנים, נשענים על הכותל, מתפללים ובוכים, מתחבקים זה עם זה, לא מעכלים את גודל הרגע הזה, שילווה אותי עד סוף חיי".

האם אתה עדיין בקשר עם החברים מאז?

"בהחלט אנו שומרים על קשר כל הזמן. נפגשים כל 3 חודשים ומטיילים בכל רחבי הארץ. כל יום ירושלים אנו נפגשים על גבעת התחמושת, מתייחדים עם זכר הנופלים ונפגשים עם בני משפחותיהם. כל שנה מישהו אחר מתכבד בהנפת הדגל ובנשיאת דברים. 36 חללים היו לגדוד שלנו".

אלו חוויות נקודתיות יותר אתה זוכר ממלחמה זו?

"זוכר את הרגעים הקשים בו נפלו חבריי לנשק. הייתי חבר טוב של מאיר אוחנה והוא היה החייל הראשון בפריצה לגבעת התחמושת שחטף כדור ונפל. ראיתי זאת במו עיני. זה היה הלם בשבילי אבל דרבן אותי לתת את חלקי עם כל הפלוגה. נלחמתי עם דמעות בעיניים. הוא היה איתי כל השירות ויומיים לפני הקרב עשה שבת אצל ההורים שלי. אכלנו וחזרנו למקום הכינוס. גם איתן נאווה מהשיר על גבעת התחמושת היה בפלוגה שלי. יצאתי משם בשלום בזכות הצדיקים ששמרו עליי והתפילות של בני משפחתי.

חלק מחיילי הפלוגה שלנו הוצבו לשמור על מלון אמבסדרור בשייח ג'ראח. הייתי בכוח שפרץ פנימה נהרגו לנו 2 קצינים ולכדנו ליגיונרים וקשרנו אותם. יש לי תמונה שהם קשורים לידי. באחד מהמפגשים של יוצאי הפלוגה בגבעת התחמושת. הגיע לאירוע אחד ממפקדי הליגיונרים. הוא הסכים להיפגש איתנו אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן. הוא הגיע לאירוע מלווה בנציג משגרירות ירדן. הוא אמר שעם כל הניסיון שלו הוא חש שהוא נלחם נגד אריות. לא הייתי בפגישה הזו אבל חבריי היו שם והוא סיפר על היחס שקיבל בשבי. זה מעניין אחרי כמעט 30 שנה לפגוש את מי שנלחמת מולו".

הצלחת להיות בקשר עם המשפחה?

"אתה מדבר על תקופה שלא היו טלפונים לכל אחד... במלחמה לא אבל הייתה לי חוויה מיוחדת. אחרי המסדר על הר הבית, ביום הראשון אחרי המלחמה, מוטה אסף את כל החטיבה ואחרי שדיבר על הקרבות נתן לנו מספר שעות חופשה. הייתי עם מדים מנומרים נסעתי לבקר את אימי ומצאתי אותה בבית הכנסת נשענת על ארון הקודש ונשואת תפילה כדי שדוד ואני נשוב בשלום. היא לא שמה לב שנכנסתי. באתי מאחוריה והיא פשוט התעלפה".

האם הגדוד שלך השתתף במלחמות נוספות?

"בהחלט. גדוד זה נפל בחלקו להיות בין הראשונים לחצות את תעלת סואץ ביום כיפור. ירדנו לכיוון סואץ היה קרב קשה בעיר בסואץ עצמה ואיבדנו לא מעט חיילים וגם זו חוויה שעברנו ומלווה אותנו. גם במלחמת יום כיפור, תמיד ידעתי שברגע הכי קשה אני עם האנשים הכי אמינים וטובים שעשו הכול כדי שנגיע בשלום הביתה". 

עמי אוריון (מימין) עם ד"ר יצחק יפעת "הצנחן הבוכה" מהתמונה המפורסמת שסימלה יותר מכל את מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים

מלחמת ששת הימים הייתה רב חזיתית – בירושלים, בהודה, בשומרון, ברמת גולן, ברצועת עזה ובחבל סיני. בחזית הדרומית נלחם אחיו של עמי, דוד זריהן, הידוע כפעיל חברתי נמרץ.

"עשו לנו הפתעה", מספר זריהן, "כשהתגייסנו לקחו אותנו לנמל אשדוד הבנו שאנו הולכים לנחות בעזה. אמרו לנו שנמתין. בבוקר פרצה מלחמה וחיכינו עד הערב. התכנית הייתה שאנחנו נשחרר את חברון. התחלנו לנסוע לכיוון חברון ואחרי חצי שעה, כשהיינו מרחק שעה מחברון, הופיע שוטר עם אופנוע, עצר את האוטובוס והודיע: "אתם צריכים להגיע לעזה לסייע שם לכוחות ולשחרר את המקום.

נלחמנו שם מארבע וחצי בבוקר ועד הצהריים ואז שחררנו את המקום. משם המשכנו לסיני. הייתה כוננות אך לא היינו שם בלחימה כמו בעזה, שם היו לנו ממש קרבות פנים אל פנים ולמערי הרב נפלו חיילים רבים. בגדוד שלנו היו נופלים מעטים. הרוב היו מגדודים אחרים. רוב חיילי הגדוד היו מהקיבוצים באזור- מעלה החמישה, קרית ענבים וצרעה. גם אני הייתי אז איש קיבוץ.

המשכנו יחד במילואים, נלחמנו ביום כיפור וגם בשלום הגליל. כיום כולם מדברים על מה שקורה בסוריה ואנו מתפללים להצלחת צה"ל שם ושכל חיילינו ישובו בשלום. את סוריה אני מכיר משלוש מלחמות ושתי פעולות תגמול. זוכר בהחלט את הקרב על החרמון הסורי במלחמת יום כיפור.

עברו שנים, השתחררתי מזמן ממילואים. לוחם אני כבר לא אהיה שוב. כיום השירות שלי למדינה זה להיפגש עם בני נוער ולחדד אצלם את חשיבות השירות המשמעותי בצה"ל. כשהייתי ילד בגילם, לא חשבנו על עצמנו רק על המדינה כי זה החינוך שקיבלנו. כיום אני מרצה על מה שעברתי בצבא בברנקו ומעודד אותם להתגייס לקרבי. אין רצון יותר חזק מאשר לשמור על המדינה, להיות מאוחדים ושתהיה עזרה הדדית בין כולם"..