האם יש סיכוי ליצור פה מציאות טובה יותר? כבר מספר חודשים אנחנו משתדלים לקיים מפגשים בין תושבים עם תושבים. זה התחיל ממפגש בבתים הפתוחים בהם בחמשה עשר בתים שונים ברחבי העיר התקיימו פגישות של תושבים מגילאים וממגזרים שונים, המשיך בערב צפייה משותפת בסרט אפילוג של דוד בן גוריון, ערב ספוקן וורד מרגש בהשתתפות קהילת הצעירים.

השיא היה השבוע בקומזיץ וטיול בחורשת האקליפטוסים.

מה מביא אנשים מבוגרים לצאת מהבית לערב שאין בו זיקוקים, הופעת אומן מפורסם, או גימיק אחר? היה מאוד נעים להיות ביחד, אור ירח מלא, משב רוח נעים אנשים נפלאים. הערב היה מפעים בפשטותו. קפה וכיבוד קל, הליכה בחושך במסלול בטבע, ישיבה על מחצלות לשמוע סיפורים מוותיקי העיר, מאיר מלכה וזהבה, ואחר כך ישיבה על מחצלות לאור עששית ופשוט לדבר, רק לדבר.

  

היו הרבה שאלות, איך מרגיש המיעוט? ומה יהיה? בתוך הקבוצה היו צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים, נשים וגברים. באופן טבעי כל אחד ראה את העיר מנקודת המבט שלו. השאלות שלהם הזכירו שוב ושוב, את הדברים החשובים: שהבחירה לחיות בעיר מעורבת היא הזדמנות עצומה, יש לה רווחים שאין למי שחי בישוב הומוגני. כל סיטואציה ניתן לראות מיותר מזווית אחת. ייאוש לא מקדם כלום. השלמה עם תסכול, לוקחת אחורה. היכולת ליצור מציאות בה אין מנצחים ומנוצחים, אין חזק וחלש, נראית לפעמים כאוטופיה דמיונית, ואפילו נאיבית. אני עדיין מעדיפה להיות בצד המאמין, לא כי זה פשוט, אלא כי אין ברירה. בטוחה שבמקומות רבים בארץ מסתכלים על התהליכים אצלנו בסקרנות, כי חלקם מתרחשים במקומות אחרים בארץ, במקצבים שונים. הבחירה להגיד קרב אבוד או בואו נבנה יחד משהו טוב, היא הקובעת.

שיאו של הערב מבחינתי היה כאשר הצעירים דיברו. היה מרגש לשמוע את קהילת הצעירים בחורים ובחורות שבאו מקומות שונים לבית-שמש מתוך רצון לבנות פה את עתידם, צעירים שיכלו לבחור לגור במקום אחר, חלקם ילידי תל-אביב, קיבוצים בצפון ועוד. הם סיפרו כמה בית שמש היא מקום נעים, איזו אוכלוסייה חמה ומחבקת הם פגשו פה. וכמה הם היו רוצים שהמציאות פה תאפשר להם להמשיך לחיות פה ולבנות את ביתם, כמה חשובה להם הקהילתיות.

זה היה בשביל כולנו שיעור חשוב באופטימיות ובתקווה, לפעמים כנראה צריך צעירים מבחוץ שיראו לנו את מה שאנחנו יודעים.

 

צילומים: באדיבות הכותבת