גם אני, כמו כל עמך בית ישראל, נחרדתי מאסון השיטפון, בכיתי עם ההורים ובני המשפחה, שנגמרו להם החיים, בגלל טיפשות ורשלנות. ובעיקר כעסתי על המנהל והמדריך שהוציאו קבוצה של נערות ונערים ביום כה מסוכן ובניגוד לאזהרות השירות המטאורולוגי.

קראתי, שהמנהל פנה לתלמיד שלו לשעבר, שעובד היום כחזאי, והוא אמר לו שהגשמים יתחילו בשעה 15:00, המנהל החליט "לסמוך" על התלמיד, בניגוד לכל התחזיות האחרות, ואמר אני אטייל עד שעה 14:00.

את התוצאה של "סמוך" זה כולנו ראינו, ועשר משפחות לא יחזרו לחיות חיים רגילים בגלל שהמנהל סמך על התלמיד לשעבר.

אינני באה להפחית מהאחריות והרשלנות של הנוגעים בדבר, ואני גם לא שופטת אף אחד. אני רק שואלת את עצמי מה אני ואנחנו יכולים לקחת מהאסון הנורא הזה, ולשנות שינוי קטן שיכול למנוע את האסון הבא.

כמה פעמים ביום אנחנו מתנהגים בדיוק כמו אותו מנהל? אנחנו אומרים יהיה בסדר, אנחנו מתעלמים מהוראות ברורות וחד משמעיות ועושים בדיוק את ההפך מהן.

כמה מאיתנו שולחים או קוראים הודעות תוך כדי נהיגה?

כמה משאירים את הילד התינוק בבית לבד רק לכמה דקות?

כמה עוד לא קנו מכשיר שמתריע על שכחת תינוק ברכב?

ועוד ועוד.

כשאנו עושים מעשים אלה וכאלה, אנחנו אומרים יהיה בסדר, זה ייקח רק שניה, מה כבר יכול להיות. אין ספור אזהרות, קנסות ועוד לא מונעים את הדבר, גם אנחנו "סומכים" על עצמנו, על זה ש"יהיה בסדר".

זה שלא קורה אסון פעם, פעמיים ואפילו אלף או אלפיים לא אומר שלא יקרה אסון.

גם מנהל המכינה היה בטוח שלא יקרה אסון.

האם יש לנו את הזכות המוסרית לנהוג (תרתי משמע) בצורה זו? להאמין שיהיה בסדר, ולהתעלם מכל האזהרות.?

האם אנחנו לא צריכים ללמוד לקח לכל החיים? אי אפשר לסמוך על אף אחד, לא יהיה בסדר, צריך להיות כמה שיותר זהיר, לשמור ככל הניתן על החוק ועל הכללים, אם כך נתנהג, לא נצטער אחרי זה, על נזק שגרמנו לעצמנו או לאחרים.

יהיו דברים אלו לעילוי נשמתם.