סוף השבוע שעבר עמד בסימן אסון השיטפון. תשע בנות ובן אחד, תלמידי מכינה שהגיעו מכל קצוות תבל, מצאו את מותם בטיול שמוטב היה שלא יתקיים בנסיבות מזג האוויר שכל הגורמים המוסמכים התריעו מפניו.

"תשע בנות", הדהד צירוף המלים שהילך אימים ועצב על מדינה שלמה. עבור בית-שמש מדובר היה בשידור כמעט חוזר של "שבע בנות", אותן בנות כיתה ח' תלמידות "פירסט", שיצאו לטיול ב"אי השלום" בנהריים ולא שבו לביתן.

נכון, יש הבדלים. נסיבות המוות של המקרה האחד מקורו בטרור ובשנאת העם היהודי והשני באיתני הטבע. באחד מתכנני הטיול הביאו את האסון על עצמם (וליתר דיוק על תלמידיהם) ואילו במקרה השני גורל המטיילות היה נתון בידי מרצחים שהפכו מטיילות עולזות לחסרות ישע. אך המכנה המשותף ברור: תלמיד אחד ומספר תלמידות יצאו לטיול ולא שבו. כלאחד ואחת עולם ומלואו שנגדע באיבו, החברים והחברות לטיול שיישאו בליבם את הצלקת עד יום האחרון ומשפחות שחייהם לא ישובו למה שיהיו.

רבים מאיתנו זוכרים היכן היו בעת שנודע להם על אירוע היסטורי, אם זה "צעד קטן לאדם", "הר הבית בידינו" או "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". בני שבע המשפחות מבית-שמש בהחלט זוכרות היכן תפס אותם דבר הטבח בו נרצחו הבנות שלנו. האם הם יזכרו היכן תפס אותן דבר אסון השיטפון.

חזי כהן, ששכל בנהריים את בתו נירית הי"ד, מן הסתם לא ישכח. השבוע הוא היה בטיול בפיליפינים. "היום בעידן האינטרנט כל התרחשות תופסת אותך בכל מקום. אתה בא לעשות סלפי במקום אחד בעולם ואתה מקבל הודעה לטלפון על אסון בצד השני. עקב פער השעות, שמעתי על אסון השיטפון בשעת לילה מאוחרת".

ומה הרגשת?

"אין מלים לתאר את התחושה, דיכאון שמציף הכול, גם אחרי 22 שנים, כאילו קרה לפני 22 דקות. גלגלתי במחשבות שלי את מה שעובר על המשפחות. רק אתמול הם דיברו עם הילדים שלהם ועכשיו קוברים אותם, לא מעכלים שהם אינם עוד".

כאב שכול בנסיבות כמעט דומות, מה יש לך לומר למשפחות?

"קודם כל משתתף בצערם וליבי איתם. אני מזדהה עם כל שנייה ורגע מתחילת המקרה ועד סוף החיים. כל העולם איתם בשבוע הראשון יחבקו ויזדהו. בחוד ובשנה זה יילך וידעך ואחר כך שוכחים. אני אומר את זה מניסיון. כל העולם היה בבית שלנו – שרים, ח"כים, מלך ירדן וסתם עמך ישראל -בחודש עוד ביקרו, קצת בשנה וזה הלך ודעך. מזל שאורנה שמעוני לצדנו. צריך אחת כזו שתדחף לאירועים ושלא ישכחו את הבנות שלנו והחיים ממשיכים".

"טוב שיש לנו את אורנה שמעוני". האישה והאגדה משקה את "גבעת הפרחים שנקטפו" (מתוך: הפייסבוק של אורנה שמעוני)

 

האם כאשר נפוצו ידיעות ראשונות ועדיין לא ידעו על מימדי האסון, האם הייתה לך תחושה שמדובר במגה אסון?

"חוויתי כל שנייה ממה עובר על הילדים ועל ההורים. הלא לנודע, המועקה. הרגשתי מאוד לא טוב. לקח לי יומיים לצאת מזה. אני כבר שבוע וחצי שם. עם חבר נוסף טסנו ליהנות ולשכוח מהצרות. והנה עוד אסון די דומה".

לו היית בבית-שמש בזמן התרחשות האסון מן הסתם היו מדברים איתך על זה או אולי להיפך, נרתעים מכך כי יודעים מה עובר עליך במצבים כאלה...

"כמו שאמרתי קודם, זה תפס אותי בקצה השני של העולם. אדרבה, חיפשתי מישהו לדבר איתו. ליבי לי על הילדים. ראיתי את התמונות, כל כך הרבה בנות, השיחה הזו בינינו בהחלט בזמן ובמקום...".

אחרי אסונות כמו נהריים מדברים על לקחים שיש להפיק. הפעם הדיון על הפקת הלקחים הגיע לגלגולי אחריות בין משרדי הביטחון והחינוך. האם אתה מרגיש שמאז אסון נהריים יש יותר הקפדה על ביטחון התלמידים?

"לתחושתי לא הפיקו לקחים מאסון נהריים ואם הפיקו לקחים, הם לא יושמו. אם היו מפיקים לקחים האסון ההוא לא היה קורה. עובדתית, קורים מקרים והם מתפרסמים ויש מקרים שלא מגיעים לידיעת הציבור. אי אפשר לענות חד משמעית על השאלה הזו. כבר אין לי ילדים בגיל הזה. יש לי נכדים שמטיילים ויש להם מלווים בטיולים".

ככל הנראה האחראים למחדל הם קברניטי המכינה. מה יש לך לומר בהיבט זה?

"שייקח על עצמו את מלוא האחריות. שלא יפילו אחריות מאחד לאחד אין שום הצדקה למה שקרה. גם אצלנו גלגלו אחריות וזה ממש לא הוגן. אין מצב שיקרה כזה דבר ולא יהיה אחראי . עם ישראל ראה את המסרונים שנשלחו בווטסאפ.  מה גם שהיה את המקרה לפני שנה שתלמידי אותה מכינה התייבשו במהלך טיול. הנה, לא הופקו לקחים, או הופקו ולא יושמו וחיי אדם קופחו"

מן הסתם קיימת במהלך השנים שיחות רבות עם בני כיתתה של נירית הי"ד. לו היית עומד מול התלמידים, מה היית אומר להם?

"אין מה לומר חוץ מזה שיש חיים אחרי המוות, שימשיכו. אין מה לעשות ,הטראומה תלווה אותם. אני רואה את קרובי המשפחה של אסון נהריים. עוברים עליות וירידות וזה מלווה אותם לכל החיים. ואחרי כל זה, אין מלים כדי לתאר את התחושה".

"לא הופקו לקחים". כוחות חילוץ בזירת האסון (צילום: כבאות הוצלה מחוז דרום, דוברות. שני משמאל: מפקד יל"מ בית-שמש, יוסי אסרף)