ב-1974 התחולל אחד מאותם הרגעים שלא אשכח לעד. ישבנו בבית הארחה בווילנה בערב יום חמישי בציפייה דרוכה, כשלפתע צלצל הטלפון. אני עונה ומקבל את הבשורה: "לייטמן, אתה רשאי לעלות לארץ ישראל". הלב פעם בחוזקה מרוב התרגשות, ודמעות של שמחה הציפו את עינַי. הרגע שציפיתי לו במשך שנים, ובעיקר בארבע השנים האחרונות שבהן הייתי מסורב עלייה, הגיע סוף סוף.

תמיד רציתי לעלות ארצה, ומרגע שהחלום החל לקרום עור וגידים, לא בזבזתי ולו שנייה אחת. בתוך פחות מ-48 שעות ארזתי מכל הבא ליד, החתמתי את המסמכים הדרושים למעבר - הליך שבדרך כלל נמשך כחודש וחצי - וכבר בבוקר יום ראשון הייתי על הרכבת בדרכי לווינה. משם עלינו אשתי, בני הצעיר ואנוכי, לטיסה היישר לנמל התעופה בן גוריון.

במהלך המסע פגשנו במשפחות יהודיות רבות. פרט לאחת, כולן היגרו לארצות אחרות ברחבי העולם, לחפש לעצמן עתיד מתוק. לי לא היה צל של ספק היכן נמצא המקום הטוב ביותר עלי אדמה. בתוכי פנימה ידעתי שביתם של היהודים הוא בארץ ישראל.

התנפצותו של חלום

המציאות במדינת ישראל של שנות השבעים עוד נשאה עמה מעט מרסיסי החזון החלוצי. אך במקום שנשכיל לתת מקום וחשיבות לאיחוד בינינו, כל מגזר שמר בקנאות על הצביון שלו, כל קבוצת עולים התקבצה בסביבתה, וכל עדה הסתגרה בתוך עצמה. נדמה שבמקום להפוך לעם אחד חזק ומאוחד, העתקנו את הגלות אל תוך גבולות המדינה. המאבק המשותף למדינה עצמאית הפך אט-אט למאבק איש ברעהו, ופינה את מקומו לפילוג ולקיטוב.

70 שנים חלפו מאז הקמת המדינה, ובמקום לחגוג את העצמאות שלנו, אנחנו חוגגים יום הולדת סמלי למדינה. סופרים את השנים שאנחנו חיים על אדמת ישראל כעם "חופשי", כביכול. אך האם מצבנו החברתי השתפר במשהו? האם בעזרת הצבא החזק, הכלכלה היציבה, הטכנולוגיה והרפואה מהמתקדמות בעולם, נעשינו שמחים או בטוחים יותר על אדמתנו? עושה רושם שאנחנו תלויים בעולם בַּכּול... ביום כזה מוטל על כל אחד ואחת מאיתנו לעצור ולשאול את עצמו: לאיזו עצמאות ישראל זקוקה באמת?

עם בהתהוות

בעולם הגלובלי שבו אנו חיים, בתלות ההדדית הקיימת בין כל המדינות, ניכר כי אין באמת אומה שזוכה לעצמאות. יש גבולות או אין גבולות, זה כלל לא משנה. אם בעבר מדינה הייתה עצמאית מתוקף היותה חזקה מבפנים ומוקפת חומת הגנה מבחוץ, כיום עצמאות מדינית נמדדת רק במרקם היחסים הבינלאומי שמאפיין אותה, במדינות הידידות שתומכות בה ובהיקף המסחר והכלכלה שלה. למרבה הצער, למדינת ישראל כמעט ולא נשארו תומכים, נותרנו מבודדים על מפת העולם, ולא אחת מוחרמים...

כדי להיות עצמאיים עלינו "לכבוש" את העולם ביחס טוב וידידותי, ולזכות לאהדה מכל האומות שעד לא מזמן היו בנות בריתנו הנאמנות, ובכלל מכל ארצות תבל. באנושות של היום מתגברים רוע ושנאה בקצב מסחרר, כוח אגואיסטי אכזר שמפריד בינינו ומאיים לכלות הכול: טרור עולמי, מלחמות עולם, משברים פיננסיים ואקולוגיים, מכות הגירה ואינספור מאורעות מזוויעים שמתגלים בין בני האדם, עמים ומדינות. הדבר שחסר לעולם בימים אלה יותר מכול, הוא שיטה לחיבור מעל כל הסכסוכים והמחלוקות.

מקור הכוח

העולם לא יושב בחיבוק ידיים נוכח המכות שהוא סופג, הוא חש בתת-מודע כי האשמים במצב הם היהודים, או ליתר דיוק, ישראל. למה אנחנו? כי בידנו נמצאת השיטה לחיבור, חכמת הקבלה. קיבלנו אותה מאברהם אבינו לפני 3,500 שנה בבבל העתיקה. בעת ההיא פשטה בקרב חלק מתושבי בבל אותה מגפת פירוד שהובילה למשבר דומה לזה המתגלה בימינו. אבי האומה חיבר אותם כאגודה אחת, וייסד מהם את עם ישראל. מאז הופקד בידינו ונמצא באחריותנו המפתח ליצירת חיים טובים, לנו ולכל האנושות.

תפקידנו הוא להיות "אור לגויים", כלומר, לספק דוגמה לאחדות ולסולידריות אשר מתוכה יקבלו העמים השראה ויכולת ליצור קשרים נכונים שיובילו לבסוף להרגשת עצמאות. כך, במקום להפנות כלפינו אצבע מאשימה, אומות העולם יעריכו אותנו, ואף יבקשו ללמוד מאיתנו את שיטת החיבור. אך תחילה עלינו ליישם את השיטה על עצמנו, וכאשר נהיה מאוחדים מספיק, הכוח החיובי שייווצר מהחיבור בינינו יחלחל מיד אל אומות העולם, ומתוך הקשר הפנימי שנמצא בין כל חברי האנושות, יאזן את הכוח השלילי. אז "עצמאות ישראל" לא תהיה רק הכרזה יפה הכתובה על גבי מגילה, אלא התנערות טוטלית מכוח הפירוד שקורע ומרחיק אותנו זה מזה. כאשר נממש את ייעודנו נזכה לא רק להרגשת עצמאות מדינית אלא גם לעצמאות כלל עולמית.

יום עצמאות שמח!

הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מעניק מדי יום שיעורי קבלה המשודרים בערוץ 96 ב-HOT ובאתר האינטרנט. לפרטים חייגו: 1-700-509-209 צרו קשר במייל info@kab.co.il .