חי בן שטרית

חי בן שטרית, 30, בנם של אברהם ותמי, נשוי להילה, אב לאושר ואור-שרון, עובד ברשת 'קרביץ' כראש צוות ההפצה. את הילה רעייתו הכיר בקרביץ כאשר עבדו יחד. מתגורר בבית שמש בעיר הוותיקה.

הטרגדיה המשפחתית בה שכלה משפחת בן שטרית את שניים מבניה שרון ואריק זכרם לברכה, יישאר צרוב בזיכרון ובלב רבים מתושבי העיר ובכל מי שהכיר אותם אישית ולא רק.

אל הריאיון הלכתי בלב כבד ותחושות קשות שכן, הכרתי את שניהם ברמה האישית. כילדים ולימים בוגרים, יפה תואר ומראה ובעיקר צנועים ואהובים עם כל המשתמע.

את הריאיון ערכתי בביתם הנעים של חי והילה שיבדלו לחיים ארוכים.

 

ספר מעט על הבית בו גדלת?

"אפשר לחלק את הבית בו גדלתי לשניים לפני מות שרון ולאחריו. הייתי בן 11 כששרון התאבד לפני 21 שנים. לפני המקרה גדלתי בבית עם שני אחים גדולים כמודל לחיקוי כמעט בכל. אין אדם שלא הכיר, אהב והעריץ אותם. גדלנו על אהבת ספורט ובעיקר כדורגל. אבא שלי היה שחקן מצוין וקפטן הפועל בית שמש בימי הזוהר שלה בליגה הארצית. כילד, אני זוכר שהייתי יורד למשחקים במגרש הכדורגל שהיה ב- ה הידיעה המקום המרכזי בעיר. אני זוכר את הטורנירים הסוערים שהתקיימו בבית שמש, כולם היו שותפים להם כחלק בלתי נפרד מההווי של העיר. בנוסף לאבא, אריק ושרון היו חלק בלתי נפרד מהנוף של הכדורגל בעיר.

אחרי המקרה של שרון היה ניסיון של כולנו "לעכל" את מה שקרה לנו. אימא הפכה לאדם שבור ומפוחד, וגוננה עלינו בכל דרך, היא פחדה שנצא, כל יציאה שלנו הייתה מלווה בחששות ודאגה עמוקה. ועם זאת, היא עשתה הכל שלא נחווה קושי ונמשיך בשגרת החיים השוטפת. היא תמכה בנו לאורך כל הדרך גם כשהיא הייתה שבורה."

אברהם אבי המשפחה נחשב לאגדת כדורגל בשנות השבעים והשמונים, הוא היה איש חסון, יפה ובעיקר נחשב לאדם הגון וישר דרך. כיום הוא מוגדר 'תשוש נפש' וסובל ממאניה דפרסיה וסוג של דמנציה (אלצהיימר), לפני כשנה מצבו התדרדר עד לכדי מצב קריטי אולם, הוא חזר לעצמו. כיום, הוא זוכר דברים שקרו בטווח הרחוק ואת ההווה הרבה פחות.

עם רעייתו, הילה

חי והילה נישאו לפני כחמש שנים והורים לשניים, לשאלה איזה סוג של אבא הוא הפך להיות?

"אני פחות מעורב במהלך היום מאחר ואני עובד שעות רבות מחוץ לבית. בשעות הערב אני מסייע בכל מה שצריך ובעיקר אני נוכח יותר בכל סופ"ש." הילה מעידה על כך שהוא אבא מעורב בכל צעד ושעל ובשעות הערב נוכח ומסייע במקסימום.

 

מה היחס שלך למוות?

"כשאני שומע שמישהו נפטר אני מתייחס לזה בקוצר רוח וחסר כוחות. עברתי ועובר בכל יום על בשרי את האובדן. כשאני חושב על זה אני מתייחס למוות באופן פרופורציונאלי כי קשה לי להכיל אותו, הסבים שלי נפטרו וזה לא אותו דבר עם הזמן הפכתי להיות אדיש למוות מסביב למרות שכואב להגיד את זה. עד שהתחלנו "לעכל" את המוות של שרון פתאום בא אריק.."

 

הטרגדיה שפקדה אתכם בלתי נתפסת, איך מתמודדים?

"אין ברירה. אני חושב על אימא שלי איך היא לא תשבר יותר ועל המשפחה האישית שלי. צריך להתרומם ולהמשיך הלאה. באופיי אני אדם סגור ופחות משתף, למדתי לנתק את הכאב ולהמשיך הלאה. בגדול, העולם מתנהל אותו דבר. מזכיר לי שלפני כשנה נשרף לנו הבית, חוקר השריפות שבא לחקור את סיבת השריפה הגיע אלינו ואני התבדחתי אתו - ראית עוד יום נשרף, והוא שאל אותי "תגיד מי גר פה?", עניתי אני, הוא לא הבין איך בתוך כל הנזק והשריפה אני מתבדח? הוא חשב שאני לא ממש מודע למה שקורה מסביב? ההתייחסות שלי שאף אחד מאתנו לא נפגע, אני יודע שאדם אחר היה לוקח את השריפה קשה ואני לא. למדתי על בשרי שבחיים צריך פרופורציות, אם כולם חיים אז הכל טוב, כל השאר שולי וטכני כל עוד זה נמדד בחומר."

שרון ז"ל התאבד בחנוכה לפני 21 שנים. הוא תלה את עצמו, בוקר אחד, כשאף אחד לא בבית. קובי פחימה ויוסי אלמליח באו לאסוף אותו מהבית למשחק כדורגל. שרון שלח את קובי לקנות לו סופגנייה, כשחזרו לאסוף אותו מצאו אותו ללא רוח חיים כשמוסיקה מתנגנת ברקע.

"באותו יום הייתי בביה"ס והוציאו אותי באמצע השיעור, אתי גם הייתה בביה"ס ואריק בעבודה. בדיעבד, הייתי בן 11 ולא הבנתי כבר אז איך ממשיכים הלאה? גדלנו בצל הפחד שאימא לא תפגע בעצמה, ואין לי ספק שההתדרדרות במצבו של אבא היא האובדן של שרון."

אריק ז"ל נפטר לפני 3 שנים, מדום לב. הוא היה נשוי לקטי ואב לטל ותמר, עבד בשדה התעופה באילת כאיש אחזקה והתגורר בבאר אורה שם בנה את בית חלומותיו.

"אריק הסתובב כל היום עם צרבת קשה ולא ידע להסביר אותה לעצמו ואמר לחבר שהוא הולך להקיא בשירותים. הוא נכנס לשירותים וחטף דום לב, כל ניסיונות ההחייאה לא הצליחו להחזיר אותו לחיים.

באותו ערב הייתי בדרך למפגש עם חברים מהעבודה, בדרך קטי התקשרה אליי בוכה וצרחה "החיים שלי נגמרו" לא הבנתי כל כך מה היא אומרת אבל, שיניתי מסלול נסיעה לנתב"ג לקחת טיסה לאילת, זרקתי את האוטו בשדה ורצתי לתפוס טיסה אבל השדה היה סגור, משם נסעתי לשדה דוב וגם שם לא הייתה טיסה. התחלתי לנסוע לכיוון אילת. תוך כדי נסיעה יהודה - אח של קטי התקשר אליי ואמר "ברוך דיין האמת" ואני חשבתי שהוא אומר לי "ברוך ה'",  עד שהוא הוסיף את המשפט "אח שלך נפטר"! הדבר הראשון שעשיתי זרקתי את הטלפון תוך כדי נסיעה. והסתובבתי חזרה לכיוון בית שמש. תוך כדי הבנתי שאין לי טלפון ופחדתי שמישהו יספר את זה להורים לפני שאגיע ואספר להם בעצמי. הצלחתי להתקשר מהדיבורית של האוטו לחבר וביקשתי שילך אלינו הביתה ויוודא שאף אחד לא מודיע להורים עד שאגיע. בינתיים, אשר אבא של קטי הגיע אלינו הביתה ושאל את אימא איפה חי? וכשהיא ענתה לו שאני לא בבית הוא אמר אחזור עוד מעט. אימא לא הבינה מה פשר הביקור והתקשרה אליי, בחרתי לא לענות לה. כשנכנסתי הביתה סיפרתי לה שאריק נפטר."

אבן המצבה בגן לזכרו של שרון ז"ל

מה אתה זוכר?

"הכל היה שם. צעקות וצרחות ואני רק השתלטתי עליה בכדי שלא תפגע בעצמה. קשה לתאר. השמועה התפשטה דיי מהר ותוך כמה דקות כל החברים והמכרים הגיעו אלינו הביתה."

 

18 שנה מבדילים בין המוות של אריך לשרון.

"את המוות של שרון חוויתי כילד. את אריק חוויתי כגבר ובעל משפחה ויש הבדל. אריק ואני התראינו כל כמה חודשים כי הוא גר ליד אילת. היינו חברים מאוד טובים ודיברנו הרבה בטלפון. בשני המקרים עוצמות הכאב חזקות, לא מרפות ויומיומיות. אבל, כבעל משפחה אני לא יכול להרשות לעצמי לשקוע אני חייב להמשיך הלאה עניין שלא סותר את עוצמות הכאב.

משרון אין לי הרבה זיכרונות מלבד העובדה שהוא עבד במכולת שהייתה של סבא נסים ולימים עברה לדוד יהודה, תלמידות מביה"ס 'פירסט' היו מגיעות לקנות במכולת כדי לראות אותו, וזיכרונות רבים ממשחקי כדורגל שהוא היה לוקח אותי.

זיכרון מיוחד צרוב לי, הוא הלך לבנק להפקיד כסף ואמר לי לחכות לו. אחרי דקות ארוכות שהתעכב יצאתי החוצה וראיתי אותו עוזר לזקנה, אני זוכר שהוא היה רגיש מאוד."

 

זיכרון מאריק?

"אני זוכר את הפציעה שלו. הוא קרע במשחק כדורגל את הרצועות בברך והלכנו לבקר אותו בביה"ח אחרי הניתוח. הוא החלים בבית והיה בשיקום ממושך שם גם הסתיים החלום שלו בכל מה שקשור לכדורגל. ההערצה שלי אליו כשחקן הייתה גדולה מאז ומתמיד, חלמתי להיות ספורטאי כמוהו. אני זוכר אותו כתלמיד בביה"ס וספורטאי מצטיין בכל תחומי הספורט. אבנר יאיר שהיה המורה של שלושתנו בביה"ס 'שייבר' אמר פעם "אני לא נוהג לתת 100 בספורט, אבל אריק הוא עילוי. משפט שמהדהד לי עד היום.

גם אני בורכתי בכישרון אבל לא השקעתי מספיק ונפצעתי פעמים רבות. וגם כך לא היה מי שיעודד וירוץ איתי עם החלום, כי לא נשארו כוחות לאף אחד.

סבא אמיל ז"ל היה מלווה את אריק ושרון לכל אימון ומשחק, מצלם אותם והיה שם בשבילם, לי לא היה את זה. מה גם, שלא השקעתי כמוהם ושם גם נגמר הסיפור שלי עם כדורגל. בדיעבד, אני מתחרט על זה. אני מחכה שהילד שלי יגדל וארצה שהוא ישחק כדורגל. אבא שלי לא הגשים את עצמו בכדורגל וגם אריק ושרון לא הגשימו. אני רוצה שהילד שלי יקבל את כל הכלים להצלחה. כעובדה, אחרי הטראומה והאובדן של שרון אימא ממש לא עודדה בכיוון כדורגל.

אני זוכר את התחרויות, גביעים ומדליות שהיינו זוכים בטורנירים בירושלים. כל השחקנים המובילים של ירושלים באותה תקופה שנאו את השחקנים המוכשרים מבית שמש, שלקחו את אליפות ירושלים פעמיים ברצף.

אני זוכר שלקחתי מקום שני בריצת 1000 מ' ו 500 מ'. היה לי חשוב לנצח בכדי שעוד מישהו מהמשפחה יצטיין. שרון ואני היינו טובים, אבא ואריך היו מצטיינים."

הוריו של חי

אתה הולך לבקר אותם בבית העלמין?

"קשה לי מאוד ללכת לשם כי אני לא מתחבר. קשה לראות שהם קבורים תחת אבן. הם איתי בנשמה כל הזמן. מבחינתי, אריק עדיין באילת עוד לא הפנמתי את העובדה שהוא מת."

 

איך אתה נרגע או יוצר לעצמך מעט שקט?

"בשנים האחרונות חזרתי לרוץ. אני שם אוזניות ורץ 3 פעמים בשבוע בין 10-12 ק"מ, זו התרפיה שלי ומדויק יותר לומר - השקט שלי.  עד כה סיימתי 2 מרתונים אחד באמסטרדם והשני מרתון ת"א. אני אוהב לרוץ. אני זוכר שבביה"ס היינו בטיול שנתי ואבנר יאיר המורה לספורט תפס אותנו במעשה קונדס והעניש אותנו לרוץ סביב המבנה, רצתי שעתיים רצוף, בינתיים, אבנר התעייף והלך לישון.."

 

שתף מעט על אבא שלך אברהם כהבטחה גדולה בכדורגל

"אני זוכר כילד הוא היה כמעט אליל בבית שמש. לצאת אתו מהבית ל- 5 ד' היה מתארך לשעה. אנשים היו עוצרים, מחבקים ומנשקים אותו, כמו אם נימני יסתובב היום בת"א וכולם סביבו. אני שומע עד היום סיפורים עליו כספורטאי וכדורגלן מוכשר, אדם הגון וטוב לב עם נתינה לזולת. הוא היה קפטן ושחקן בהפועל בית שמש בתקופה שהייתה בליגה ארצית ובטופ. כנער בקבוצת הנוער של בית שמש, היינו משחקים בחוץ והיו שואלים אותנו אם אנחנו מכירים את השחקן אברהם בן שטרית כשפיץ של בית שמש. אבא זכור לרבים כשחקן טכני ואינטליגנטי ובעיקר הוגן בנוסף, להיותו אדם ואישיות מיוחדת.

לפני כמה שבועות העלו פוסט ותמונה של אבא בקבוצת הפייסבוק של 'זיכרונות ילדות מבית שמש', נדהמתי והתרגשתי לקרוא כמה אנשים מהעבר וההווה אוהבים ומעריכים אותו מאוד!"

 

אתה אוהד קבוצת כדורגל?

"אני אוהב כדורגל ואוהד מכבי ת"א, ורק את המשחקים שלהם אני רואה, כל השאר לא מעניין אותי. פעם בשבוע אני משחק עם חברים. יש לי הרבה הרהורי חרטה איך לא התמדתי והשקעתי בכדורגל מתוך אהבה למשחק, למרות שאני מבין שצריך הרבה מזל בחיים בכדי להצליח. הרבה מאוד אנשים אמרו לי שאם אבא שלי היה נולד בתקופה אחרת הוא היה מגיע רחוק מאוד."

שתיבדל לחיים ארוכים, לחי אחות צעירה ממנו - אתי, היא גרה עם ההורים ומסייעת להם מאוד.

מימין: חי בן שטרית, משמאל: אריק ז"ל

ספר על היחסים עם אתי והאם אתם מדברים על אריק ושרון?

"היחסים בינינו טובים מאוד. היום היא עמוד התווך בבית ומטפלת בהורים. מצד אחד, ברור לי שהיא עוצרת את עצמה ואת החיים שלה ומנגד, יש לנו מזל גדול שהיא שם. היא עובדת ומורה לחינוך מיוחד, אנחנו פחות מדברים באופן פתוח על האובדן של אריק ושרון. בתוך תוכי אני מאוד דואג לה ויודע שגם לה מאוד מאוד קשה."

הילה: "בשבעה של אריק היא הייתה מאוד עסוקה בלדאוג לאחרים, היא תמיד מכילה את כולם והרבה פחות עסוקה בעצמה."

 

באילו רגעים הם הכי חסרים?

"בחגים ובשבתות. הם חסרים במקום שלהם בשולחן החג והשבת ובצחוקים. אריק היה מצחיק בטירוף ודווקא כילד אני זוכר אותו מעט שונה, אולי כי הוא היה האח הבכור ותמיד גונן ושמחר עלינו גם כשהיה קצת 'קשוח'. כשהתבגרנו והפכנו לאחים-חברים הכרתי אריק אחר. אנחנו בקשר טוב עם קטי והבנות, מדברים כל הזמן והן באות לבקר. טל הבת של אריק ספורטאית טובה היא רצה וגולשת מצוינת ומנהלת חיים סביב ספורט ושואפת למצוינות, כנראה שזה עבר בגנים."

 

מה פירוש?

הרבה פעמים אני נזכר איך לא אהבתי לקבל מדליה של מקום שני ואפילו לא הבאתי אותן הביתה. מבחינתי או הכל או כלום. אני אוהב להציב לעצמי מטרות ולכבוש אותן. הצבתי לעצמי מטרה להשתתף במרתון באמסטרדם, קצת לפני נפצעתי ועמדה השאלה אם אוכל להשתתף בו והחלטתי שכן, סיימתי מרתון של 21 ק"מ. בדיעבד, עשיתי נזק לרגל אך סימנתי V. המחשבה שבסיום המרתון התעטפתי בדגל ישראל וסיימתי אותו כמו גדול אין תחושה טובה יותר."

מדף הגביעים של משפחת בן שטרית

אתם מבקרים את קטי והבנות בבאר אורה?

"קשה לנו מאוד לבקר בבית המדהים שאריק בנה בעשר אצבעות ודרכו הגשים את כל החלומות שלו על בית כולל בריכה. חודש וחצי לפני שהוא נפטר, התארחנו באילת והוא בא לבקר אותנו במלון, מדהים היה לראות כמה אנשים אהבו והכירו אותו באילת. להלוויה שלו הגיעו 200 איש מאילת!

אני זוכר שאחרי שהוא נפטר נסעתי לסגור כמה עניינים ועברתי על כל הקצוות לראות שהוא לא חייב לאף אחד. התקשרתי לבעל עסק שבנה לאריק את המדרגות בבית ונשאר חוב של 3,000 ₪, הוא לא רצה לקבל את הכסף ואמר: "בחיים שלי לא עבדתי אצל אדם כזה, הוא היה מכין לנו קפה וארוחות והיה איש מדהים בכל מובן". הוא ויתר על החוב. נדהמתי לגלות שהוא גר בבאר אורה ועבד באילת רק 3 שנים וכל כך הרבה אנשים אהבו אותו כאילו הוא גדל שם."

 

ישנה סברה שאומרת שלאחר שעוברים דברים קשים מתחשלים נכון או לא?

"אי אפשר לקרוא למה שעברנו מחשל. אבל ההסתכלות שלי על החיים אחרת. עברתי את הדבר הכי קשה והיום אני לוקח דברים בפרופורציות. כל יום אני חי את האובדן. בנסיעות וכשאני עם עצמי אני איתם בכל רגע. אחד הדברים היותר משמעותיים שהתחדדו לי שאני לא מחפף בשום דבר שאני עושה. גם כשאני חולה אני הולך לעבודה כי אני חי.."

 

הנצחתם את אריק ושרון באיזה שהוא אופן?

"בזמנו ערכנו לשרון ערב זיכרון. מה שהכי מכאיב לי שבית שמש כעיר מעולם לא הוקירה את תרומתו של אבא שלי שיבדל"א ולהבדיל, את זכרו של שרון. חיים מלכה בעל עסק למצבות הכין גל-עד לזכרו של שרון שהונח מול ביה"ס פירסט. אבן שעומדת 20 שנה בסביבה נטושה לגמרי ועכשיו יותר מתמיד היא הוזזה למקום צדדי ומוזנח עוד יותר מאחר ובונים את היכל התרבות. קשה לי מאוד לעבור שם ואני משתדל שלא. בהלוויה של אריק ושרון היו אלפי אנשים, אפשר היה להקים גן מכובד ומכבד לזכרו של שרון."

 

הילה, עוברות לך מחשבות טורדניות בראש?

"כל הזמן. תמי אמרה לי פעם שאחרי המוות של שרון היא למדה להכיל את הכאב ולחיות לצדו. אחרי המוות הפתאומי של אריק כל התמונה השתנתה. לא מעט פעמים אני חושבת עם עצמי איך אפשר לחיות עם כאב כל כך גדול. אני בדאגה מתמדת לחי, נכנסתי למשפחה אחרי המקרה של שרון. ואת המוות של אריק חוויתי ביחד איתם, ומעבר לכל הקושי אני מרגישה שפספסנו בגדול את אריק כדוד, כואב לי שילדיי לא יכירו אותו, אושר הייתה בת 5 חודשים כשהוא נפטר.

ועם כל זאת, כשהילדים אצל תמר היא הופכת להיות משהו אחר, היא קורנת מרוב אושר וכל כולה מתמסרת להם, הראש שלה נח לרגעים מהמחשבות ומתפנה לעשייה משמחת יותר." 

הילה וחי עם בתם

לאחר ששרון התאבד הוא השאיר מחברת ונפרד ממי שבחר להיפרד, קראת אותה?

"עד לרגע זה לא קראתי אותה. לא מצאתי עדיין את כוחות הנפש לקרוא אותה. יומיים לפני ששרון התאבד חגגנו לו יומהולדת. אני לא מצליח להבין עד היום מה הוא עבר."

הילה: "אני קראתי אותה. הוא כתב להורים ולחברים ולקח בחשבון שהמעשה יגרום צער גדול. הוא תכנן את הכל מראש. אפשר להבחין ולראות בכתיבה שלו שסמוך ליום ההתאבדות הוא היה בסערת רגשות. להבנתי המעשה שעשה היה גדול וחזק ממנו."

 

מה אתה מאחל לעצמך?

"לחיות.

עד שהמוות לא הגיע אלינו לא הבנתי את המשמעות ומה הייתה הסבירות שגם אריק ימות?

אני מאחל שהמשפחה שלי תהיה בריאה ושלא אחסיר מהם כלום. בשוטף אני פחות חושב על מה יהיה בעתיד אבל תמיד עולות בי מחשבות קיומיות."

 

הדבר המורכב ביותר הוא להסביר תחושות במילים. ועל אף שחי העיד על עצמו כאדם סגור (וגם הילה) - הוא מאוד ברור.

מגיעה לו תודה גדולה שהסכים לשחרר מעצמו ולשתף מעט את סגור ליבו. בכל פעם מחדש אנו עדים למשפט האלמותי "החיים חזקים מהכל", אך הם לא אותו דבר. הם מחולקים באופן זועק למה שקדם להם ולאחריהם. 

עברתי על שני ספרים שהוצאו לזכרם של שרון ואריק ז"ל. תעוקה ותחושת פספוס חונקת את הנשמה עם ההבנה שחיי שניהם נגדעו באופן מפתיע וללא הכנה מוקדמת. החמצה גדולה וחיים שלמים של כל אחד מהם בדמי ימיו. 

ולהבדיל, הצנעה והשקט של חי מלאים כריזמה. הוא ההוכחה שבכדי להתבלט לא נדרש להיות מוחצן. הוא צעיר וחד כתער ביעדים ובמטרות שהציב לעצמו והם ניכרים בו הלכה למעשה. הוא למד בדרך הכואבת את משמעות האמתית של החיים בצל המוות.

פרופורציה היא בהחלט מילה חשובה וצריכה להיות נוכחת בחיי כל אדם.

נאחל לאברהם ותמי בריאות איתנה, נחת מהילדים והנכדים בהווה ובעתיד.

ולחי נאחל שכל מה שיאחל לעצמו ולמשפחתו יתגשם בהם בבריאות, אריכות ימים, שמחה והרבה מאוד נחת!

חג חירות שמח!