מאת: בתיה דורון

 

עדי ,הוא מדריך מוסמך שעובד במעלה החמישה, במוסד של ילדים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית, וגם ליצן וקוסם מקצועי. בזמנו הפנוי, הוא מתנדב גם כליצן רפואי.

איך הכל התחיל? מי היה ההשראה? מה חשוב לדעת כשאתה ניגש למקצוע? באילו נקודות חשופות זה צובט? והכי חשוב - איך המשפחה מקבלת את זה?

 

מהו בעצם ליצן רפואי?

"העניין זה לתת", מספר לי עדי, "רק לתת. אני בא לשמח. אני מגיע חמוש בבלונים, בידורית קטנה, בגדים צבעוניים ואיפור חגיגי ומוגזם. מוגזם בקטע טוב".

יש בו משהו, שברגע שאתה רואה אותו אתה פשוט מוכרח לחייך. אולי זה המבט הטוב בעיניים הירוקות, שמציצות אליך מבעד לגבות הססגוניות שמצוירות מעליהן.

 

ליצן רפואי מגיע למקומות ה"אפלים" ביותר בבית החולים. למחלקות הכי קשות בהן שולט בדרך כלל העצב, לחולים הכי קשים. ועדי, המכונה בזמנים המצחיקים שלו 'עדי די דו', עובד בזה כבר יותר מאחת עשרה שנים.

אתה ליצן רפואי, או ליצן רגיל?

"גם וגם. נגיד, עכשיו, בחגים כמו פורים, הביקוש עולה והצורך בנו ממש מתגבר. האווירה החגיגית ברחובות עומדת בניגוד מוחלט לאווירת בית החולים, שנדמה שהכל בה נשאר תמיד אותו דבר. את יודעת, זה אותם רופאים שחולפים באותם החדרים, אותו האוכל, ובחוץ כל ה'שישו ושמחו'.

אז מה שאני עושה זה - אני מכניס את החג אליהם. אני מביא להם משלוחי מנות, תחפושות, כל מה שצריך כדי שהם ירגישו חג. התפקיד שלי הוא לגרש את הפחד, ואני עושה את זה בעיניים פקוחות ובלי חשש".

 

כמה משלמים על דבר כזה?

"מה קרה לך?", הוא תמה, "כל הפעולות שלי כליצן רפואי נעשות בהתנדבות.

השמחה שלהם - זהו התשלום שלי. כשאני רואה חיוך, או כשמישהו מבסוט ממני, אני ממש מרגיש כאילו קיבלתי משכורת".

עדי עם רעיתו

מה גורם לאדם להחליט ולהפוך להיות ליצן רפואי?

"תמיד הצחקתי אנשים. כשסיפרתי בדיחות כולם צחקו מקרב לב, וקראו לי "הליצן", כשהתחכמתי, או עניתי בהומור, גם מיד אמרו לי שמתאים לי להיות ליצן".

הצחוק תמיד היה חלק ממנו, כמו גם הפידבקים החיוביים ואהדת הקהל.

"אז הלכתי ולמדתי את זה אצל הטוב מכולם. איציק הליצן היה ההשראה, ואני יצאתי לדרך, וכיום, אני מתנדב בליצנות הרפואית ומשמש כליצן מקצועי בחגיגות יום הולדת ומסיבות שונות שמזמינים אותי אליהן.

אין דבר משמח יותר מחיוך של ילד שחזר מטיפול איום, אין דבר מתגמל יותר מעיניים מוארות של אמא, שרואה את הילד שלה מתעניין במשהו אחר חוץ מהכאב".

ובאמת, אווירת בית החולים היא אווירה קשוחה.

רופאים, מחטים, כאבים. בדיקות ודקירות ופחד. המחלה מסתובבת שם כמו שד קטן ורע מעל הראשים של כולם, עד שמגיע עדי-די-דו, ומגרש אותה בצהלות צחוק ואמירת שטויות משמחות לב.

והאפקט - הוא אפקט מידי. החיוך עולה בשניות והמחלה עפה מחוץ לחלון, משאירה מקום להתאווררות וכמה רגעים של כיף.

עם ילדים באחד מבתי החולים

אתה נחשב לחלק מהצוות הרפואי?

"כן, כולם כבר מכירים אותי שם, אני כמו רופא רק בלי המכשירים..."

 

אתה בעצם רופא לנפש

"כן, בדיוק. אני ממש כמו רופא, רק שאני בא לרפא את הנפש".

 

איך זה מרגיש לראות את הטוב שאתה עושה?

"זה מדהים. מדהים, ממש כיף גדול".

 

ספר לי.

"פעם הגעתי למחלקה בה שכב ילד חולה, שבין השאר נזקק גם להליכון. הילד שנא את ההליכון, ממש תעב אותו והתבייש בו, ולא הסכים בשום אופן לצאת מהמיטה ולהתהלך אתו, גם לא במחלקה.

ההצגה שלי הייתה אמורה להתקיים באולם, ולא הסכמתי, בשום אופן, שיהיה ילד אחד במחלקה שלא יגיע להופעה.

אז הצטיידתי בבלונים וחיוך גדול, ונכנסתי לחדר. אחרי כמה שכנועים הילד התחיל לחייך. ואחרי עוד כמה הלצות ומבטים טובים, הילד הסכים לצאת מהמיטה והצטרף לשאר הילדים.

זה מרגש אותי מאד, הצלחתי להוציא ילד עצוב מהמיטה, לגרום לו לצחוק... זה שווה את הכל".

 

מרגישים שהדבר בנפשו, רואים שעדי אוהב את המקצוע שלו, גאה בו. עושה בו דברים טובים ונהנה מהיכולת הפשוטה לתרום, לשמח, לאהוב, בלי גבולות, או מעצורים.

עדי עם בני משפחתו

אני מתארת לעצמי שאתה חווה גם הרבה מאד עצב

"כן. פעם נכנסתי לחדר במחלקה האונקולוגית. על המיטה שכב ילד בן שבע, קטן ועטוף במלא צינורות. לא ראו כלום, רק עיניים. למרות מצבו עשיתי לו מהטריקים והשטיקים שלי, שבדרך כלל עובדים מצוין גם במצבים קשים, ואחרי שסיימתי להצחיק ולתמוך, יצאתי החוצה והתפרקתי בבכי של ממש. האחיות של המחלקה באו לנחם אותי, הייתי הרוס.

המפגש עם ילדים קטנים במצוקה, היא קשה. הם תמימים ופגיעים כל כך, ואם אתה אבא זה נוגע במקומות עמוקים אף יותר.

 

איך ילדיך מגיבים למקצוע הזה?

"אני לוקח אותם איתי לפעמים, יחד אנחנו הולכים לבקר ילדים ולשמח אנשים.

אדרבה! אני בעד שיבואו, שיראו, שילמדו לתת גם בלי תמורה.

נניח שהבת שלי עושה כלים, ואז היא שואלת – אבא מה אתה מביא לי בעד זה? ואני רוצה ללמד אותה שלפעמים דווקא הדברים שאנחנו עושים בלי תמורה, הם אלו שהכי נחשבים והכי ממלאים את הנפש".

 

על מה חשוב להקפיד במקצוע מהסוג הזה?

"צריך לבוא עם לב נקי. גם אם רבתי עם אשתי בבוקר, או גם אם הגננת של הילד עצבנה אותי, אני צריך לנקות את הדברים מהלב שלי בשנייה שבה אני נכנס לבית החולים. אני מוכרח להתנתק  מהכל, ורק לשמח, כי אם הלב שלך לא נקי, אתה לא תוכל להיות ליצן טוב, ולשרת את המטרה שלשמה אתה מגיע".

 

אתה מראה כשקשה לך?

"גם אם יש ילד שנוגע לליבי במיוחד, גם אם עליי, באופן אישי, עבר יום קשה, אי אפשר להראות את זה".

המשחק חייב להמשיך ועדי הוא השחקן הראשי.

"אני בא לשמח ולתת כוח, לא לקחת. אז אני אוסף כוחות חדשים ומחייך, שופע בדיחות משעשעות, ההתפרקויות קורות רק בחוץ".

 

כמה זמן אתה נמצא עם כל ילד?

"בין עשרים דקות לחצי שעה. אני עובר בהרבה מחלקות, מזגזג מפה לשם וצריך להספיק להעלות כמה שיותר חיוכים על פנים עצובות".

אני מאמינה שרדארים של ילדים הם רגישים במיוחד, ולכן מעריכה את עדי עוד יותר. לא בכל יום אתה פוגש אדם שנכנס מרצונו למקומות חשוכים עם לפיד של צחוק ביד.

 

לסיום, איך המשפחה מתייחסת למקצוע שלך?

"בהמון הערכה. האישה, הילדים. הם מאד גאים בי על מה שאני עושה.

אני גם בדעה שמי שעושה טוב, מקבל טוב. מי שנותן - בהכרח גם מקבל. לשמחתי, מתוך ההופעות ההתנדבותיות בבתי החולים, מגיעות גם הצעות עם רווח כלכלי בצדן".