פרלה אלקיים ז"ל

קקי (יצחק), ז'רמן, בטי, ויקטור, דניאל וגבי מספרים על מפעל חיים של אישה אחת חכמה ואצילה - אימא שלהם.

באופן פתאומי וללא התראה מוקדמת, הלכה לעולמה לפני כחודש פרלה אלקיים ז"ל, מוותיקי ומייסדי העיר וכמי שתיזכר לעולם כאישה נעימת הליכות ואצילה.

הריאיון התקיים בביתה המטופח והנעים של פרלה ז"ל, עם ששת ילדיה: ז'רמן קינן, יצחק (קקי), בטי גיל, ויקטור, דניאל בן שטרית וגבי. במטבח סביב השולחן שהיה מרכז הבית הצטופפנו יחד, שם נהגה פרלה להאכיל את משפחתה וכל מי שהזדמן לשולחנה.

כהרגלי, הגעתי עם שאלות כתובות מראש אולם, מהר מאוד נסחפתי לסיפורים רבים ומרגשים על אישה גדולה שחינכה לדרך ארץ, ענווה ומצוינות בדרכה הייחודית.

פרלה ז"ל, נולדה בקזבלנקה והתייתמה בגיל צעיר משני הוריה, במהלך אותה שנה. דוד ז"ל, לימים בעלה חיזר אחריה במרץ, הוא נהג לשלם עבורה את הנסיעה באוטובוס מבלי שתדע, עד שגילתה ונענתה לחיזוריו הרבים ונישאה לו. דוד ז"ל, רצה לעלות לא"י מתוך ציונות, בשונה מפרלה, שחשבה כי המדינה שבדרך תהיה מעט קשה עבור חמשת ילדיה שנולדו בקזבלנקה. ועל אף המחלוקת, משפחת אלקיים עלתה לארץ בשנת 1960 באניית המעפילים 'אגוז' (בפעם האחרונה לפני טביעתה), היישר לבית שמש המתהווה. הם שוכנו בבניין דירות בשכונת הכורדים (לימים רח' הרמב"ם). לאחר 3 חודשים, החל דוד לעבוד במפעל שרשראות ישראל, כבעל מקצוע מוכשר וחרוץ, ובתוך זמן קצר הוא תחזק מפעלים באזור התעשייה, ואף הכשיר נערים רבים בעבודת החריטה, שאת חלקם אימץ לחיקו כמו אבא טוב.

האחים לבית אלקיים אחרי השבעה

הילדות היפה בשכונת הכורדים

קקי: "גדלנו בשכונה עם משפחות רבות וברוכות ילדים, בשכנות חמה ואנשים טובים. כילדים, אימא גוננה עלינו מאוד, אהבה את השכנים והם החזירו לה באהבה".

בטי: "הייתה לנו ילדות יפה עם שכנים וחברים טובים. הבית שלנו הפך למוקד כבית פתוח לכול קרובים כרחוקים. אימא הייתה ידועה בקציצות הטעימות שהייתה מבשלת, שהשאירו טעם של עוד. היה לה חשוב שנתלבש היטב ובקפידה וחינכה לדרך ארץ ונימוסים".

ויקטור: "אימא הייתה מיוחדת בכך שנתנה לכל אחד מאתנו תחושת מלכות -  אחד על אחד. במהלך הילדות שמעתי ממנה את אותם סיפורים, אולם בכל פעם היא שינתה את הסיפור עם טוויסט והשאירה פתח להמשך שעוד יבוא. היא הייתה אישה חכמה מאוד, נהגה לספר סיפורים פשוטים עם מוסר השכל וחוכמת חיים. היא השרישה דרך ועוגנים כמשנה סדורה, לאורם אני פועל עד היום. אני זוכר שנהגתי לשאול אותה למה את לא אומרת לנו 'כפרה' כמו לילדי השכנים והיא נהגה לומר "מחמאות צריך להרוויח ביושר".

דניאל: "כילדה אני זוכרת את אימא כאסרטיבית מאוד שלא ויתרה על עקרונות בחינוך ובכלל. אבא נהג לפנק אותי ולמלא רצונותיי - כשהיא לא הסכימה. הייתה לנו ילדות יפה ובית חם, אימא דאגה לבית חם שכלל סדר וארגון ולצד זה, היא דחפה ללימודים ושאפה שנתקדם בכדי שנצליח. היה לה חשוב שנתחבר עם אנשים טובים ונלך לתנועות נוער. ולמרות שאבא היה המפרנס היחיד, מעולם לא הרגשנו חסכים, או מחסור בשום מובן, מעולם לא שמענו בבית את המילה אפליה (כפי שנשמעו באותם זמנים), המוטו שלה בחינוך היה ללמוד טוב בכדי להצליח".

ספרו על היחסים ביניכם ובין אימא

ז'רמן: "אימא הייתה אישה מאוד חזקה שחינכה לערכים ולדרך ארץ. היא נהגה לתפור בעצמה את הבגדים והמעילים שלנו. היא הייתה אישה מסודרת ונקיה ודאגה לנו בכל הרמות. היא התאלמנה בגיל 45, גיל צעיר לכל הדעות. היחסים שלי עם אימא היו מאוד מורכבים בציר שנע בין אימא ובת, חברה ועוד. כשאימא התאלמנה עברתי עם משפחתי לגור לידה בשכנות. היא הייתה הרבה דברים עבורי עם כל המשתמע. נהגנו להתייעץ האחת עם השנייה בכל עניין וניתן לומר שגדלנו ביחד. קקי ואני, כשני ילדיה הבוגרים קיבלנו החלטות במשותף והתייעצנו בכל עניין.

כשהפכתי אם לשני ילדים פתחתי חנות בגדי ילדים במרכז המסחרי הוותיק והיחיד בבית שמש, בכדי ששתינו נעבוד ונהיה עסוקות. אימא מאוד אהבה את החנות והיה לה שם כיף. היא התנהלה כאישה מאוד עצמאית ועשתה הכל לבד. משך 30 שנה היא נהגה לארח את כולנו בביתה בחגים, עניין שחיבר וליכד אותנו כמשפחה".

קקי: "ביני לבין אימא התקיימו יחסי אימהות - חברות. היא הייתה חברה קרובה ואישה חכמה, כולנו רצינו שיהיה לה הכי נוח ונעים. היא התאלמנה ואנחנו התייתמנו בגיל מאוד צעיר ונאלצנו לגדול ביחד. מאז ומעולם היינו שם עבורה. כשאבא נפטר הייתי בצבא, כשחזרתי מצאתי אימא שבורה לחלוטין שרוצה מאוד להתרומם וקשה לה. אבא היה כל החיים שלה, הם אהבו וכיבדו האחד את השנייה. אימא, הייתה 'מרכז העניינים'. כשבאנו לבקר אותה היא קרנה מאושר. לקחנו אותה לכל מקום בו היינו. היא מעולם לא קיטרה ותמיד הודתה לה' ונהגה לומר שאלוהים העניש אותה בכך שלקח את בעלה מוקדם מאוד, אולם הילדים פיצו אותה על כך. אימא אהבה את כל הכלות והחתנים כאילו היו בניה. היא חינכה אותנו לעגל פינות ולהתגמש בתוך מערכות היחסים בכדי שישכון שלום. היא הייתה בעלת טעם משובח בכל המובנים, ביתה היה תמיד מצוחצח ונקי, היא לימדה אותנו לבשל מאכלים, ובמשך 42 שנים היא ערכה אזכרה לאבא, בישלה את האוכל ואפתה לחם ואטריות במו ידיה. הנכדים העריצו ואהבו אותה, הם ידעו כי היא מעולם לא נתנה מתנות חינם, רק למי שבאמת הגיע כחלק מהחינוך והאג'נדה שלה".

גבי: "כבן הזקונים היחיד מבין אחיי שנולד בארץ, התייתמתי מאבא בגיל 12, ובפועל כל האחים שלי היו גם "קצת" - ההורים שלי. זיכרון ילדות חזק שלי היה שאימא לא השתתפה בבר מצווה שלי, שהתקיימה בכותל המערבי, כי הייתה בשנת אבל על אבא. ולהבדיל, בבר מצווה של בני היא הייתה מאוד נוכחת. מבחינתי, זה היה סוג של סגירת מעגל בהקשר זה. אימא הקנתה ערכים כמו אהבת האדם, משפחתיות ובית חם, גם במעט שהיה לנו בילדות מעולם לא חווינו תחושת חסר. אני יכול לומר שלתחושתי אין שוני בין הילדות שעברנו להווה".

חלק מגעגוע הוא?

גבי: "בפעם האחרונה שנפגשנו קקי, ויקטור ואני אצל אימא היה ביום שלישי לפני שהיא נפטרה, היינו בפגישה ולאחריה הלכנו לאכול אצלה בספונטניות, ונשארנו עד הערב להדליק אתה נרות חנוכה. היא מאוד שמחה ואמרה שלמחרת היא תכין קוסקוס והזמינה אותנו לאכול. למחרת הייתי בפגישות בת"א ואז נזכרתי שאימא שלי הזמינה לקוסקוס, חזרתי מת"א במיוחד לאכול את הקוסקוס שהכינה, למרות שהיא התנצלה שהקוסקוס לא יצא מוצלח אמרתי לה שהוא טעים מאוד. בנר השני של חנוכה, בדרך מהמפעל לכיוון הבית, חשבתי לעצמי מי ידליק אתה נר שני של חנוכה? הגעתי אליה הביתה היא ישבה לבד, היא כל כך הופתעה והתרגשה שבאתי אליה, בדיעבד, משהו בתוכי דחף אותי לבוא ואני שמח על כך.

כמסורת בכל שבוע אימא התארחה בסבב אצל אחד הילדים לפי תור. נהגנו לחכות שהיא תגיע, הנכדים והנינים אהבו אותה מאוד, והיו סביבה במהלך כל השבת. היא הייתה מגיעה עם סיר אוכל טעים ולחם מעשה ידיה, כל פעם שהחזרתי אותה הביתה היא הייתה אומרת "עכשיו יש לי כוח לכל השבוע". הקשר בינה לבין כולנו היה מאוד סימביוזי".

דניאל: "אימא הפסיקה לבשל דברים רבים אבל בעניין האוכל משהו צף לה בשבוע האחרון, היא בישלה מאכלים שבמשך זמן רב לא בישלה".

ויקטור: "חלק מההוויה היה אוכל חם שאימא דאגה לבשל בכל יום, השבתות והחגים המשותפים אצלה הם בהחלט זיכרון חזק עבור כל אחד מאתנו".

קקי: "אני זוכר שעשינו טיול שורשים במרוקו והגענו לבית בו גדלנו, גבי נדהם ואמר לנו: זה הבית "הגדול" שגדלתם בו? בדיעבד, הבנו כי הלב הרחב והזיכרונות הנעימים הביאו אותנו לחשוב שגדלנו בבית גדול ומרווח - מה שעשה את כל ההבדל. אבא נפטר בחנוכה, ומאותו יום ולמשך 43 שנים אימא לא עשתה ספינז', הכאב צרב לה. בחנוכה האחרון, ולפני שנפטרה, היא עשתה ספינ'ז, עניין שגרם לכולנו להרים גבה? שאלנו למה עשית והיא ענתה: "צריך להמשיך את הל'עדה (מסורת)...".

תכונה בולטת במיוחד של פרלה?

ז'רמן: "חינוך. היא נהגה לומר לי: "את סבתא, אבל אני אחנך אותך". אימא מאוד כיוונה לחינוך, העריכה והתפעלה מאנשים מחונכים ומתורבתים. ונהגה לומר שאסור לזלזל במה שיש בדיוק הפוך - צריך להעריך ולהוקיר. לעיתים, היא אמרה לי: "את מאכזבת אותי, חשבתי שאת הרבה יותר חזקה ואני רואה שאת לא...".

לאימא לא היו אמונות טפלות. כאישה שגדלה וגידלה אותנו די לבד היא נחשבה לאישה מודרנית, התאימה עצמה למקום ולקדמה ודגלה במשפט: "חייה ותן לחיות". נהגנו ללכת אתה למסעדות, שהן לא בדיוק 'כוס התה שלה', מעולם היא לא דקדקה בשאלה מה אחרים אוכלים מותר/אסור, היה חשוב לה המפגש המשפחתי והערך המוסף. היא נהגה לנסוע לת"א ולירושלים לבד, ליהנות מדברים שאהבה לעשות, היא נהגה לרהט את ביתה באופן מאוד איכותי והייתה בעלת טעם משובח, כך בלבושה וכל מה שהשתמע מכך. יאמר לזכותה שהייתה אישה איכותית בכל מובן".

אביכם דוד ז"ל הקים את מפעל אלקיים תעשיות, שתפו בתהליך הקמת המפעל

בשנת 1960, לאחר העלייה ממרוקו, דוד ז"ל, החל לעבוד כחרט וכרסם במפעל 'שרשראות ישראל' והפך למנהל עבודה. בשנת 73' החליט להיות עצמאי.

ויקטור: "כילד נהגתי לעבוד בחופשות עם אבא. במהלך יום עבודה אחד, תוך כדי שאני מטאטא את המחלקה, ראיתי את אבא שלי מאוד מדוכדך. ניהלנו שיחה קצרה והבנתי שאבא רוצה לפתוח עסק משלו. עוד באותו יום חיפשנו מכונה ביד שנייה, ולאחריה קנינו מקדחה וכך הלאה. באותם ימים, ז'רמן עבדה בעירייה, איתרנו מבנה תעשיה של 100 מ' (במבנה שלימים הפך לדפוס שמשון), ואבא החל לעבוד כעצמאי, באותה שנה ובגיל 51 אבא נפטר משבץ מוחי".

קקי: "בשנת 1973, שאבא הקים את המפעל הייתי בצבא. בתקופה זו אבא עבד כעצמאי במבנה שהשכיר וקנה קומפרסור לעסק. באותו יום שהוא נפטר, הוא הלך ל'בנק ישראל' (במבנה בנה"פ במרכז המסחרי), בפגישה עם פקיד הבנק הבין שבחשבון הבנק היה לו 730 לירות ביתרת זכות, וביקש לשלם 2 שטרות מראש עבור מהלך עסקי, לאחר כמה דקות, הוא התמוטט ונפל בבנק ופונה לבית החולים 'ביקור חולים'. לאחר כמה שעות הסתובבתי במרכז המסחרי וחבר שפגש אותי אמר לי בעדינות "תבדוק מה קורה עם אבא שלך כי הוא נפל בבנק.

לצער, ולתדהמת כולנו אבא נפטר, ועמדה בפנינו השאלה מה עושים הלאה, היו כאלה שאמרו שצריך לסגור ולמכור את המכונות, וקולות אחרים - שצריך להמשיך את העסק כפי שאבא בוודאי היה רוצה. שמעון קינן ז"ל, גיסנו, ביחד עם חברים נוספים היטו כתף וסייעו לנו. במקביל, היו לנו שני לקוחות עיקריים 'משאבות סלע' ו'עוף ירושלים', בכוחות משותפים ניסינו לסיים את העבודות שאבא התחייב עליהן. השתחררתי מצבא קבע וויקטור התגייס לצה"ל, והתחלתי את העסק של אבא היכן שהוא סיים. תוך שנתיים רכשנו מבנה תעשייה ובנינו את העסק לאורו של אבא. ויקטור, גבי ואנוכי עובדים יחד.

'תעשיות אלקיים' מתמחים בתכנון, יצור והקמה של מערכות שינוע ומפעלים תהליכיים, כגון: מסועים, נפות, מגרסות, תכנון והפעלת מפעלי בטון בכל העולם ותהליכי שינוע, מפעלי מלט, מחצבות, מפעלי מחזור, מפעלים בתחום איכות הסביבה והקמת קונסטרוקציות כבדות, טיפול והפרדת אשפה ויצירת קומפוסט.  עובדי החברה הינם מהוותיקים והמקצועיים בארץ בתחום ההנדסה, הייצור, המסגרות והריתוך, וכן בבעלות החברה מכונות ומכשור רובוטי מהמתקדמים בעולם.    

המפעל ממוקם בבית שמש באזור התעשייה המערבי, וכיום אנחנו מעסיקים כ- 300 עובדים מקצועיים מתוכם 130 תושבי בית שמש. חלק מהילדים שלנו מועסקים במפעל כדור ההמשך, ונקראים בגאון 'אלקיים תעשיות מתכת ע"ש דוד אלקיים'.

לאורך כל השנים אימא הייתה מעורבת בכל התהליכים, דאגנו לשתף ולעדכן אותה בכל שלב, מעת לעת היא הייתה מגיעה למפעל, היינו עורכים לה סיורים והיא הייתה גאה מאוד".

 

אימא היא מרכז הבית. נכון, או פחות?

"חד משמעי כן!! אין יום שלא חשבנו עליה, היכן היא תהיה ולאן ניקח אותה. היא הייתה המרכז בכל מובן כעובדה, היא ליכדה סביבה את כולנו כולל הנכדים והנינים. היא הצטרפה לכל הטיולים המשפחתיים והיוותה 'מרכז העניינים'. גם כשאנחנו נעדרנו מהארץ, הנכדים היו מחליפים אותנו - היא תמיד הייתה עטופה במשפחתיות כחלק מהחינוך שהשרישה".

 

כיצד היא אהבה להתפנק?

"היא מאוד אהבה לנסוע לחו"ל ולהסתובב בעולם. אהבה לערוך את הקניות שלה 'במשביר לצרכן' (קקי צוחק), ובקניון רמת אביב. היא נהגה להגיד שהעולם שייך לצעירים והרגישה כך. היא הייתה אישה דעתנית ועקבה באדיקות אחר הנעשה בארץ ובעולם ונשארה מעודכנת, עד כדי כך שגבי פתח לה חשבון בפייסבוק".

גבי: "כאחראי על כך שאימא תישאר מעודכנת, פתחתי לה חשבון בפייסבוק. כולנו היינו חברים שלה, בכל פעם שנפגשנו היא הייתה מגישה לי את הפלאפון בכדי שאעדכן לה תמונות ובכלל. יום אחד היא העלתה קובץ גדול של תמונות מבלי שהתכוונה".

 

מי מכם נשאר עדיין לגור בבית שמש?

בטי: "דניאל ואני נשארנו לגור בבית שמש. אני הגעתי עם משפחתי מחיפה לגור בבית שמש בגלל אימא והאחים. דניאל ואני היינו גננות וחינכנו דורות של ילדים עד לא מכבר, כאשר יצאנו לפנסיה. בזכות הדחיפה של אימא סיימנו ללמוד בסמינר הקיבוצים היה לה מאוד חשוב שנלמד". 

ויקטור וגבי עזבו את בית שמש לת"א לפני כ- 17 שנה, ז'רמן לפני כ- 8 שנים וקקי לפני כ- 8 חודשים. חלק מהנכדים גרים עדיין בבית שמש.

תושבים שעזבו את העיר נוטים לומר שאפשר לצאת את העיר, אולם, אי אפשר להוציא את העיר מהם?

"נכון מאוד!!

בית שמש היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו למרות שחלקנו עזב את העיר. אימא נהגה לומר שבית שמש היא העיר שלה והיא לעולם לא תעזוב אותה. עד עצם היום הזה, ובכלל, נהיה מחוברים לעיר השורשים שלנו - בית שמש. אנחנו עובדים ונמצאים פיזית בבית שמש וקשורים אליה בכל מובן".

ויקטור: "אני יכול לומר בוודאות שבית שמש היא חלק גדול מהנשמה שלי. בכל הזדמנות כששואלים אותי מהיכן אני, אני עונה, "מבית שמש". אלמלא התהליך שהעיר עברה, אני מניח שהיינו נשארים בה. אני מכיר בה כל פינה ושביל ויש לי זיכרונות מופלאים ממנה. אני יודע לומר שעל אף ההתפתחות והתהליכים האישיים שעברתי בית שמש לעולם תישאר חלק ממי שאני".

 

רגע מיוחד עם אימא?

גבי: "שהגעתי אליה בשבוע האחרון להדליק נר חנוכה, ונפרדתי ממנה באהבה ונשיקה על הראש".

דניאל: "בשבת האחרונה היא התארחה אצלי, כי קקי ביקש להתחלף בשבת ואני לעולם לא מסרבת לו. אימא אמרה לי במוצ"ש: "היית ילדה טובה"."

ויקטור: "אני מצר באופן אישי כי לפני חודש היא התקשרה אליי ואמרה,"ויקטור תבוא לבקר יותר".

בטי: שבוע לפני שהיא נפטרה, ישבנו יחד בסלון והיא ליטפה אותי ונישקה לי את הכתף ואמרה: "תשמרי על עצמך".

 

במשפט תוכלו לומר כיצד כל אחד מכם יזכור אותה?

קקי: "כחברה, אימא וילדה שלי".

ז'רמן: "חברה ואישה אצילית".

בטי: "אימא וחברה".

ויקטור: "מנטור שלי".

דניאל: "אימא נצחית בלב, אצילה וצנועה".

גבי: "צעירה לנצח".

 

את קקי, ויקטור, גבי וז'רמן הכרתי לפני פחות משנה כשערכתי ריאיון לזכרו של שמעון קינן ז"ל - בעלה של ז'רמן. בריאיון הבנתי את משמעות המילה לכידות, כשורש ויסוד המבנה המשפחתי שלהם. הריאיון לזכרה של פרלה ז"ל סגר מעגל והמשמעות התחדדה.

התחברתי לעובדה כי את הריאיון הם ביקשו לקיים במשותף רק להם – ילדיה, בביתה, באופן מזוקק ונקי, עניין שמעיד על חינוך שקיבלו בבית אימא - שורש קיומם.

אני מודה על הפתיחות והאותנטיות במפגש עמוס רגשות ושטוף דמעות לצד, צחוקים, זיכרונות נעימים, כוס ערק עם אשכוליות, עוגיות אחרונות שפרלה ז"ל אפתה, שומר חתוך ועלים ירוקים אך בעיקר על מי שהם - אסירי תודה, ענווים ואוהבים.

ונדמה, כי למרות גילה המפואר, ובשיבה טובה פרלה ז"ל נפרדה מהעולם בפתאומיות, ללא הכנה מוקדמת, ובדומה למורשת ומסכת חייה באצילות, צלילות ומבלי להטריח.  

מרגשת ובלתי נתפסת העובדה כי דוד ופרלה ז"ל נפטרו באותו יום בתאריך כט' בכסלו - מסתבר כי החיים והמוות הפרידו וחיברו ביניהם... שוב.

נאחל למשפחת אלקיים הענפה בריאות טובה, עשייה, צמיחה והמשך פרנסה טובה למאות משפחות.  היו ברוכים!