גדעון היה מוכר לתושבי העיר בעבודתו הציבורית בדואר ישראל, משרד הרישוי, ובעיריית בית שמש. ב- 12 שנים האחרונות ועד לרגע האחרון, עבד כזרוע הביצועית של אגף בינוי ומשק אותו מנהל, ישראל פרץ (שמשמש גם כיו"ר ועד עובדי העירייה). גדעון ז"ל היה נשוי לבלה שתיבדל"א, הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים: מאיה, עופר נני ושירה ותשעה נכדים.

מותו של גדעון ז"ל היכה בתדהמה את תושבי העיר הוותיקה, חבריו, מכריו הרבים, עובדי עירייה ומוסדות החינוך איתם היה בקשרי עבודה והרבה מעבר לזה.

במהלך ימי השבעה באו לנחם מאות רבות של מבקרים, לבכות, לספר ולהוקיר את תרומתו למען התושבים באספקטים רבים שאת חלקם בני משפחתו האישית כלל לא הכירו.

קוים לדמותו של גדעון ז"ל

גאיה, נועה, גדעון וישראל פרץ

ישראל פרץ - חברו האישי ומנהלו

"גדעון עבד בעיריית בית שמש משך 25 שנים. לפני 12 שנה החל לעבוד תחת ניהולי ושימש כאיש הקשר והזרוע הביצועית בעבודות הבינוי והמשק במוסדות החינוך בעיר. קשה לתאר במילים את מסירותו הבלתי מתפשרת לעבודה. משרדו היה מסודר באופן מוחלט, בכל זמן נתון ובשניות הוא שלף מסמכים שביקשתי, הוא חלש על כל הפרטים בצורה יוצאת דופן, היה לו זיכרון פנומנלי עד לפרטים הקטנים. בכל פעם מחדש הדהימה אותי המסירות והלויאליות שלו לעבודה, הוא היה מגיע לעבודה בשארית כוחותיו גם לאחר טיפולים קשים ונהג לומר שהוא לא נרדם בלילה כי חשב על כל אותם הדברים שלא הספיק לסיים. בתקופות היותר קשות שלו נהג לבוא לעבודה בשעות הערב המאוחרות מאחר ולא רצה שיראו את התדרדרות מצבו הפיזי. בעיניי הוא דמות ומופת למוסר עבודה. גדעון היה איש חריג מאוד בנוף העובדים והעבודה, כל מנהל מייחל להתברך בעובדים כמותו. הוא שימש דוגמא לאדם שניהל אורח חיים דתי/חרדי וידע לשלב בין כל העולמות. הוא אהב והיה בקיא בספורט ובעיקר בכדורגל, מוסיקה של הניינטיז הייתה חלק בלתי נפרד מעולמו התרבותי. רק לפני כשלושה שבועות רונן חתנו לשעבר וחבר קרוב מאוד שלו הגיע למשרד והוריד לאחסן נייד את כל קבצי המוסיקה שהיו על המחשב שלו, גדעון ביקש לשמוע על מיטת חוליו מוסיקה - נדמה כי היא הקלה עליו ולו במעט. הוא היה איש של חסד ונהג משך שנים לסייע למס' משפחות קבועות בשקט ובצנעה מבלי שאף אחד ידע. היינו חברים מאוד קרובים, אהבתי אותו ואת מי שהוא היה. קצת מצחיק אותי לחשוב שבגיל 16 הוא היה מנהל העבודה שלי בחופשת הקיץ  'בנגריית סטרול' באזה"ת, ולימים הצטלבו דרכינו בעבודה שוב. גדעון לעולם ייזכר בתודעה האישית שלי כאיש חרוץ ופרפקציוניסט שנהג עם כולם בנועם."    

 

עופר - בנו 

"אבא שלי היה הכל בעבורי. בשלושת החודשים האחרונים היה קשה מאוד לראות אותו כי המחלה התפרצה ומצבו הבריאותי התדרדר. כל המשפחה הייתה סביבו 24/7 לא עזבנו אותו לרגע. נדהמתי לשמוע סיפורי חסד על אבא שלי שבכלל לא הכרנו. כל מי שהכיר אותו ידע שהוא אדם שאפשר לסמוך עליו. הוא הקים לפני 15 שנים במקלט ברח' הנשיא את הכולל הראשון בבית שמש ומאז ועד היום הוא פועל משעה 05:30 בבוקר ועד הערב. אבא היה כל עולמי הוא היה הסמכות המייעצת שלי והאדם היחיד שהתייחסתי לכל עצה ומשפט שלו ברצינות רבה. אני עדיין לא מעכל את העובדה שהוא איננו כאבדה כל כך גדולה וכואבת."

 

אורלי - כלתו

"גדעון היה איש מאוד דומיננטי ועל פיו יישק דבר. הוא היה איש של אנשים ואיש משפחה מסור. מרגש לראות את האנשים הרבים שבאים לנחם ללא הפסקה. למאיה יש מעגל נרחב של חברות מסורות שנמצאות כאן בכל שעה ולכל עניין. אנשים רבים מכינים ארוחות ומרעיפים שפע מכל וכל כפי שגדעון נהג ואהב לארח מכל הלב. עצוב מאוד מאוד."

בלה וגדעון בצעירותם

 

אבי דנינו - אחיו

"גדעון ואני חיינו בין שתי עולמות וקצוות, הוא היה אדם דתי ומאמין בשונה ממני, מעולם לא התווכחנו על הרקע הזה ובכלל, היינו אחים טובים אחד לשני. בחודשים האחרונים מימי, גאולה ואני אחיו היינו חלק מתורנויות המשפחה האישית והיינו סביבו 24/7. קשה מאוד ועצוב מאוד."

 

נני - בתו

"עד גיל 16 לפני ששירה נולדה הייתי צמודה לאבא שלי. ביום שישי נהגתי ללכת אתו לבית הכנסת ובשבת בבוקר אכלנו חמין יחד. כילדה הוא היה לוקח אותי לעבודה בדואר, הייתי חולה על זה להחתים את המכתבים, בכל הזדמנות ביקשתי ממנו ללכת לשם. מצחיק אותי שהיום אני עובדת בדואר. אבא היה סבא מפנק, הוא היה בא לבקר אותנו בת"א, מביא מתנות לנכדים, יושב בבית קפה ומזמין קפה הפוך ואף פעם לא הספיקה לו רמת הרתיחה של הקפה. הוא אהב להסתובב בקניון להתפנק ולקנות לעצמו חולצה יפה כמו שאהב. לבת שלי יש עיניים בדיוק כמו שלו והוא היה מחובר אליה. הייתי אמורה לעשות אתו תורנות לילה ביום חמישי איחרתי קצת בגלל הפקקים אבל הוא חיכה לי עד שהגעתי ושתי דקות אחרי הוא נפטר ואני אשתדל להתנחם בזה..."

 

שירה - בת הזקונים

"אבא שלי היה חולה בשש שנים האחרונות וכשאני רואה תמונות שלו מלפני 10 שנים אני מבינה את ההבדל המשמעותי. תקופת הבגרות שלי הייתה שונה מחברות שלי, החוויות לצד אבא חולה למרות החזות המתוקתקת שלו היו מורכבות. בחמישה חודשים האחרונים המצב הבריאותי שלו התדרדר מאוד. כולנו היינו סביבו, אימא ואני התחלקנו במשמרות בעבודה כי מישהו היה צריך להיות אתו. היה לי קשר מאוד מיוחד אתו כבת זקונים מאחר ונולדתי בהפרש משמעותי מאחיי, הייתי הילדה של אבא.

בכל יום שישי אבא ומיקי חבר ילדות שלו היו לוקחים אותי ואת ליאור לים עד השעות המאוחרות. בימי שישי הוא היה מקריא לי את פרשת השבוע ואימא ידעה שאני ישנה אתו במיטה, לתוך הלילה הוא היה מספר לי סיפורים. השבת עבורו הייתה קודש הקודשים, בארוחת שבת הוא היה מכריח רק אותי לנטול ידיים לפני האוכל. אני יודעת שהוא היה רוצה שנשמור את השבת ולצד זה, הוא כיבד את ההחלטות שלנו. השיחה האחרונה שלי אתו הייתה ביום רביעי, יום לפני שהוא נפטר. הוא קרא בשמות כולנו. אימא ואני הגענו לבקר אותו ביום חמישי וכשראינו את מצבו התקשרנו לכל האחים שיבואו מהר. נני אחותי ביקשה ממני להגיד לו שיחכה לה. וכך היה. שתי דקות לאחר שנני הגיעה הוא נפטר. לאורך כל השנים כשחברים של אבא היו פוגשים אותי היו אומרים שכל פעם שאבא דיבר עליי העיניים שלו היו נוצצות.. כל כך עצוב."

 

ליאור, נכדתו של גדעון, נסעה לטיול ארוך בדרום אמריקה, אליו התכוננה שנה מראש, תוך התלבטות בשאלה האם לנסוע. מאיה אימה סיפרה כי הפרידה ממנו בביה"ח הייתה מאוד עצובה וכואבת. יומיים לאחר מכן גדעון נפטר.  

ליאור פרסמה פוסט בפייסבוק והעלתה תמונה תוך צניחה וקרובה לשמיים, וכתבה על שתי כפות הידיים "סבא הכי קרובה אלייך" מצו"ב הפוסט:

ליאור נכדתו של גדעון

ליאור -

"סבא... כמה התלבטתי וחששתי אם לצאת לטיול הגדול שכל כך תכננתי וחיכיתי לו, או להישאר לצדך ברגעים האחרונים שלך.

שעתיים לפני הטיסה מצבך התדרדר, שוב אמבולנס ושוב לבית חולים. חוזרים לאותו הסרט שכבר רץ במשך חודשיים וחצי.

נפרדתי ממך בדמעות וכאב, החזקנו יד ביד וביקשתי ממך שתבטיח שתחכה לי עד שאחזור. הסתכלת לי בעיניים והיססת מה לענות לי. פרצנו בבכי ואמרת שתחכה לי.. אבל המחלה הארורה הזאת ניצחה, אחרי מאבק ארוך ומייגע. עכשיו אני רגועה כי אני יודעת שהפסקת לסבול. סוף סוף אתה נח בשלווה.

זוכר איך הופתעת וראית כמה אני חזקה, איך עמדתי ולא נשברתי במצבים שעברנו? אז עכשיו אני מבטיחה לך שאהיה עוד יותר חזקה. אני לא אשבר. אני אמשיך את הטיול שלי בידיעה שאתה שומר עליי מלמעלה. שאני הכי בטוחה. אני יודעת שחיכית בדיוק יום אחד בלבד אחרי שנחתי בקצה השני של העולם, חיכית לדעת שהגעתי בשלום ואני בסדר. ורק אז הרשת לעצמך ללכת. אז הנה אני בשמיים הכי קרובה אלייך!!

אוהבת אותך לנצח בליבי."

נועה וגאיה נכדותיו התאומות בנות 16, היו קשורות אליו מאוד. לדברי מאיה ביתו הוא נהג לעשות איתן שיעורי בית בתנ"ך מיום כניסתן לביה"ס, הוא לימד אותן הלכות ואת פרשות השבוע, והכין איתן עבודות ושיעורי בית.

מאיה וגדעון

נועה

"סבא יקר שלי שהיית הכל בשבילי, היית כאבא שני שלי, מלווה אותי בכל צעד ובכל החלטה, משתפת אותך בכל תחושה וכל רגש שחוויתי.

רוב האנשים רואים את סבא שלהם בסופי שבוע ואפילו פעם בחודש, אך אני ואתה אפשר לומר, כמעט גרים יחד, חולקים את אותו הסיר ואת אותם הצחוקים והחוויות בבית המיוחד שלנו.

אני מתקשה לכתוב את המילים, קשה לדחוס זיכרונות חזקים לתוך כמה פסקאות, אני מתקשה להיפרד למרות כל ההכנה והתקופה הארוכה בה היית חולה.

יש רגעים ביום שאני יודעת שבהם תחסר לי במיוחד, בהכנת שיעורים ועבודות, בארוחות שישי, בסיפורי התנ״ך העשירים שלך. נהניתי לראות אותך בוחר בגדים, מתלבש בסגנון הייחודי רק לך, תמיד מגוהץ למשעי, תמיד מריח נעים, אלוף העולם באסתטיקה וניקיון!

איך נפרדים מכל זה? מתגעגעת ואוהבת לנצח, נועה."

גדעון והנכדים

גאיה

"סבא יקר שלי...

חלק בלתי נפרד מהילדות וההתבגרות שלי, גדלתי במחיצתך וספגתי ממך ערכים של אהבה לתורה ולדת, לחיים וערכי מוסר של כיבוד כל בני האדם וההורים.

הפרידה ממך כל כך קשה בעיקר מפני ששימשת עבורי בזמנים מסוימים אבא לכל דבר.

בתקופת חייך האחרונה נרתמנו כולנו לסייע ולטפל בך והמראה לא היה קל בכלל . הזיכרונות מהתקופה הזו קשים מנשוא ולא משקפים אותך, אני מעדיפה לזכור אותך כמו שהיית לפני שסבלת, תמיד לבוש בקפידה, מסוגנן ומריח נפלא, מלא שמחה ואהבה לחיים.

נאחזת בחיים בכוחותיך האחרונים כי לא רצית להשאיר אותנו לבד, אין ספק שהחוסר שלך יהיה כל כך עצום וכל כך עצוב. אני מקווה שאתה כבר לא סובל. אני מקווה שטוב לך איפה שאתה, ותמשיך לשמור עלינו כמו שתמיד שמרת.. אתגעגע ואוהב אותך לנצח.. גאיה

יוחנן קירשנבוים – מנהל מח' החינוך

"גדעון עבד במסירות רבה וענווה גדולה. הוא עשה עבודה ופעולות למען ילדי הגנים מבלי שנתבקש. בכל פעם שהודיתי לו על כך הוא גלגל את התודות לאחרים. לא פוגשים בכל יום אדם צנוע כמו גדעון. גננות רבות וילדי הגיל הרך חייבים לו תודה גדולה על עבודתו הרבה מעבר למצופה הוא ראוי להערכה רבה מאוד."

 

גאולה אחותו

"היה מי שאמר על גדעון שהמחלה אכלה אותו עד הצוואר כי הראש היה צלול עד רגעיו האחרונים. מדהים היה לראות כי במחלתו הייתה לו שליטה ומודעות שטשטשו לו את הכאב גם כשכבר הכל הצטמצם עבורו תרתי משמע. בנפילות הגדולות שלו הוא נהג לשמוע את השיר שכל כך אהב "מי האיש החפץ חיים", ביום הגסיסה שלו עברו במחלקה שלוש בנות שניגנו ושרו לחולים. ביקשתי מהן לשיר לו את השיר ומאחר והן לא שרות בפני גברים הן רק ניגנו את מנגינת השיר, וכמה דקות לאחר מכן הוא נפטר. כל כך עצוב שקשה לתאר."

גדעון, אבי וגאולה

מאיה בתו

"ב- 17 שנים האחרונות גרנו בבית משותף שחצינו לשניים והחיים שלנו היו משותפים בכל מובן. כשגאיה ונועה התאומות נולדו הוא היה הדמות הדומיננטית בבית, הן היו קשורות אליו והוא שימש להן כאב שני. הוא מאוד אהב מוסיקה של אלביס פרסלי ולאונרד כהן ועוד, בימי שישי הוא נהג לעבוד בגינה וכל השכנים מסביב היו נהנים מהמוסיקה שלו שהרקיעה שחקים. הסדר והניקיון שלו היו קיצוניים בדיוק כמו שהוא נראה תמיד מטופח ומצוחצח. הוא היה מחובר לעבודה בכל רמח אבריו עד לרגע האחרון, כמו לחברים הקרובים אליו שלום אדרי, ישראל פרץ וחבר ילדות שלו מכלוף (מיקי) פדידה ולרב יצחק לוי ביניהם התקיימה חברות גדולה ועמוקה הם הקימו בית כנסת וכולל יחד. אבא שלי הוא דוגמא לאדם שחזר בתשובה באופן יציב באמונה, הלכות ומנהגים, הוא קיבל בהבנה את דעתנו ואורח החיים שלנו ומעולם לא כפה עלינו את הדת. הבית שלו היה מקדש עבורו הוא אהב להיות בבית מעולם לא עניין אותו להתארח בבתי מלון או לנסוע לחו"ל. בשנים האחרונות כשרונן ואני התגרשנו, הקשר עם אבא הפך מיוחד הוא פתר את כל הבעיות הטכניות בבית ובכלל, ודאג לבנות שלי בכל מובן. בשלושת החודשים האחרונים היינו מחוברים אינטנסיבית, היה לי מאוד קשה להיפרד ממנו, בקושי הלכתי לעבודה. מרגש היה לראות את המסירות של ליאור, גאיה ונועה שטיפלו וסעדו אותו עד לרגעיו האחרונים, מדהים היה לראות איך הוא הרגיש איתן כל כך בנוח גם כשהמצב היה פחות נעים ונוח.

כשליאור נפרדה ממנו לפני הטיסה זה היה קשה ביותר הם נפרדו בכאב גדול ובבכי קורע לב, אבא לא הפסיק לבכות כי הוא הבין שהם כבר לא יפגשו יותר. הצוות הרפואי בביה"ח הדסה נקשר אליו והוא אליהם הם ליוו אותו באהבה גדולה - אין כמוהם.

בימי השבעה הכרתי אנשים כל כך טובים ואת הפנים היפות של העיר. פגשתי גננות וסייעות רבות שלא ראיתי מעולם שבאו לנחם ולא הפסיקו לבכות. הן סיפרו לנו סיפורים מרגשים על המסירות והאוזן הקשבת שהן מצאו אצל אבא ואיך כל בקשה שלהן גדולה כקטנה נעשתה במהירות וביעילות. ואיך הוא שם דגש גדול יותר על הגנים של החינוך המיוחד. מדהים!

זו הזדמנות טובה, להודות לכל החברות הטובות שלי שהיו עבורנו 24/7 בימי השבעה, עבדו קשה בכדי לארח את המנחמים הרבים. אין לי מילים לתאר את הנתינה הענקית שלהן ואהיה אסירת תודה לעולם אני מרגישה שבורכתי. בכוונה לא אציין שמות בכדי חלילה לא לפספס אף אחת מהן.

אנחנו חייבים תודה גדולה לישראל פרץ האיש והאגדה שליווה את אבא לאורך כל הדרך גם בימי אשפוזו בבית חולים ובכל ימי השבעה הוא היה אתנו ולא עזב לרגע. לא מובן מאליו בכלל.

זכות גדולה וענקית תעמוד לרונן (בעלה לשעבר. א.ב.ע.) שהפרידה שלנו התקיימה רק ביני לבינו, כי הוא מעולם לא נפרד מההורים ומהמשפחה שלי. בחודשים האחרונים הוא ביקר את אבא בבית ובביה"ח עד לנשימתו האחרונה. אני מודה לו מאוד על הליווי והתמיכה בכל ימי השבעה הוא דאג שהכל ייעשה בדיוק כפי שאבא אהב באופן הכי מכובד שאבא יכול היה לקבל. יאמר לזכות אבא ורונן שהם מאוד אהבו וכיבדו אחד את השני.

ואי אפשר שלא להזכיר את אימא שלי בלה כאישה נדירה ויוצאת דופן שבמשך כל השנים טיפלה באבא לבד במסירות ענקית ומבלי להתלונן. היא עברה מסע ארוך ומטלטל בעיקר בחצי שנה האחרונה היה קשה ביותר ובכל זאת מעולם לא נשמעה ממנה מילה. היא תפקדה בשקט ובצנעה מעוררת הערכה עד לנשימתו האחרונה. אין עוד אנשים כמוה בכל העולם."

נדמה כי מורשת גדעון תשמר לעד בקרב בני משפחתו, צאצאיו וחבריו הרבים. עצוב כי בגיל 64 הוא נפרד מהעולם תוך ייסורים קשים. מרגש ועצוב ביותר היה לפגוש את בני משפחתו והמילים החמות שהרעיפו עליו בזכות מי שהוא. מקווה כי תרומתו הגדולה למוסדות החינוך לא תחסר.

ים הדמעות שניגרו מעיניי מול המשתתפים מבלי להכיר אותו אישית מעידים ולו במקצת על מי שהיה..

נאחל למשפחתו ואוהביו נחמה גדולה ושלא ידעו עוד צער.

שבת שלום ומבורך!