הרב לייטמן במאמר מעורר מחשבה על השמחה ועל הכוח הפנימי שיש בתורה:

"שישו ושמחו בשמחת תורה", הוא ההמנון הלא-רשמי של חגיגות שמחת תורה, מנהג עתיק המציין את היום שבו מסיימים לקרוא את פרשיות התורה ומתחילים לקרוא אותן מחדש. אבל מה יש בספר הפופולרי ביותר בתולדות האנושות, שהופך אותנו לשמחים ומאושרים? עושר? בריאות? משפחה? ואם לא בשביל לגרום לנו אושר, אז לשם מה, בעצם, נועדה התורה?

התורה אינה רק מגילת קלף מהודרת המגולגלת בארון הקודש, או שם נרדף לחמשת החומשים. על פי חכמת הקבלה, בתורה טמון כוח רוחני פנימי, כוח עליון, או כפי שמכנים אותו המקובלים – "אור", שהוא המקור לכל הטוב שבעולם.

האר"י הקדוש פותח את ספרו "עץ החיים" במילים: "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות". ה"אור" הוא הכוח שקדם לבריאה, שברא את חומר היקום במפץ הגדול לפני 14 מיליארד שנה, והתפזר לכל עבר.

המקובלים מתארים את האור כסוג של כוח, חוק טבע או תכונה שיש בה להעניק שפע אינסופי. האור הוא הכוח הנגדי לטבע האגואיסטי שלנו, ששואף רק לקבל עוד ועוד תענוג. כתוצאה מתכונתו של האור לתת, להשפיע (להעניק שפע) ולחולל חיים, נוצרו הגלקסיות, הכוכבים וכל הדומם שסביבנו, הצמחים ובעלי החיים, ולבסוף גם אנחנו – בני האדם, כדי להעניק לנו את הטוב המוחלט והנצחי. גם אם איננו מודעים לכך, כל חיינו סובבים סביב האור. אנחנו חוקרים אותו באמצעים העומדים לרשותנו, אך גם כאשר הגענו אל פסגת המחקר העולמי בעזרת הפיזיקה המודרנית, ונראה כי בעוד רגע ממש נצליח לחשוף את מהות האור, לפענח את סוד החיים ולהתעלות לממדים חדשים, מתגלה ההפך: לאור יש תכונות שאין ביכולתנו הפסיכולוגית והמוגבלת לתפוס.

נתינה לעומת קבלה

לעומת אנשי המדע, חכמי הקבלה חוקרים את חוקי הבריאה ואת המציאות הרוחנית. לאחר שהשיגו את הטוב המוחלט והנצחי, הם מתארים בעבורנו את המציאות שחוו בצורה רגשית: בכל רגע ורגע האור מעניק לנו שפע אינסופי, אך מכיוון שהתכונות שלנו מנוגדות לתכונת האור, איננו יכולים לקבל את התענוג ממנו. הם מספרים שהאדם מטבעו פועל אך ורק כדי ליהנות וכדי שיהיה לו טוב, גם כאשר השגת התענוג כרוכה בפגיעה באחרים, בניצולם או בפגיעה בהם. "כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם, רק מהקבלה העצמית המוטבעת בו" ("כתבי בעל הסולם"). כך נבראנו, זה הטבע שלנו, ואין בכך כל רע. הבעיה מתחילה כאשר כוח הנתינה וכוח הקבלה מתנגשים זה בזה, ואז אנחנו מרגישים רע…

אנחנו נמצאים היום בנקודת מעבר לתקופה חדשה בהתפתחות האנושית, מסבירים המקובלים. ליתר דיוק, אנחנו כבר חיים בתוך מציאות שקושרת את האנושות כולה למערכת כלל-עולמית אחת. מערכת סגורה שבה אנו מושפעים זה מזה, ומחוברים לא רק באמצעות אינספור תחנות ממסר וחוטי תקשורת, אלא גם בלבבות. חוקי הנתינה מניעים את המערכת הזו, בהתאם לאותה תכונת נתינה של האור העליון. אנחנו חיים בעולם שמתנהל על פי חוקיות מסוימת שאיננו מבינים. כדי להכיר את החוקים הללו, לפעול על פיהם ולהיות מסוגלים ליהנות מחיים טובים יותר, עלינו לגלות בעצמנו חושים חדשים ולפתח את אותן תכונות הדומות לאור. כל עוד אנחנו ממשיכים להיאחז בתכונות האגואיסטיות שלנו, קיימת התנגשות חזיתית בלתי פוסקת בין הכוחות המנוגדים, או במילים אחרות, אנחנו נמצאים במשבר.

המשבר מסמל את סיום שלב ההתפתחות הנוכחי, את הנקודה האחרונה שאחריה לא ניתן יותר להמשיך ולהתפתח. אין זה אומר שמכאן והלאה לא נמשיך לשפר את חיינו, אלא שמדובר על שלב עדין בתהליך ההתפתחות האנושי המצביע על נקודת שבר עמוקה ואיכותית. די להתבונן בכל השפע שפיתחנו כאנושות בעשרות השנים האחרונות, כדי לשאול לאן כל זה מוביל אותנו? האם אנו מאושרים או שמחים יותר? האם הרכוש הרב שצברנו ממלא את חיינו סיפוק ועניין? גם בפתרון חידות אלו כלל מדעי הרוח, החברה והכלכלה נקלעו למבוי סתום.

בעזרת האור

למילה "משבר" בעברית המודרנית משמעות שלילית של קושי ושבר, אך בלשון חז"ל אפשר לראות במילה זו גם משמעות חיובית – מקום מושבה של האישה הכורעת ללדת ("יושבת על המשבר") – מקום שבו נוצרים חיים חדשים. גם ביוונית עתיקה המילה "משבר" (crisis) פירושה החלטה או נקודת מפנה, כלומר, לידה חדשה. בסינית "משבר" פירושו סכנה שבצדה הזדמנות. באופן דומה, המשבר שאנו חווים בכל תחומי החיים: בעולם המדע, בפוליטיקה, בחינוך, בחברה ואפילו בחיי הפרט והקהילה, הוא מעין צירי לידה, שלב ביניים שבא לזרז את ההתפתחות שלנו ולסייע לנו להיוולד לחיים חדשים.

את הדרך אל השלב הבא סללו למעננו גדולי המקובלים לאורך הדורות בעזרת שיטה בדוקה ורצינית, שיטת החיבור – חכמת הקבלה. בכל כתביהם הם כותבים, אם בגלוי ואם בנסתר, שהתנאי ההכרחי להתקדמות הוא חיזוק האחדות בינינו. אם רק נשנה את הטבע האגואיסטי שלנו מאהבה עצמית לאהבת הזולת, ובמקום לשנוא – נאהב, במקום להתרחק – נתקרב ונתחבר, נוכל לחוות תענוג אינסופי, ממש כמו האור. הכוח לשנות את יסודות הטבע שלנו נעשה בעזרת כוח האור בלבד, הטמון בכתבי המקובלים.

מתוך ניסיון להרגיש אחד, כמו הכוח האחד, מתעוררת נקודת מגע זעירה עם האור העליון, עם כוח ה"תורה". כך אנו מתחילים להתמלא בהרגשת החיים. כמו אש מדורה המחממת את כל היושבים סביבה, כך החיבור בינינו מאיר ומחמם את הלבבות. אך כדי להמשיך ללבות את השלהבת, עלינו לוותר על חלקים אגואיסטיים נוספים ולהוסיף אותם למדורה. רק כאשר נבער בהדרגה את כל החלקים החבויים שבנו, הדורשים לטובת עצמם, נגיע אל כללות האהבה בינינו, אל אור התורה, כמו שכתוב, "ואהבת לרעך כמוך – כלל גדול בתורה".

ומה יש בכוחנו לעשות כעת? בשלב הזה מספיק אם נתאמץ לאחד את הרצונות הקטנים שלנו לרצון אחד משותף. בהתאם לעוצמת החיבור בינינו תגבר השפעת האור עלינו, ובמקום להכריח אותנו להתחבר בעקבות צרות ומשברים, האור פשוט יאיר מלפנים וימשוך אותנו אליו כמו אל דבר מה נוצץ. השינוי בידינו. ככל שהיחסים בינינו יהיו טובים ומתחשבים יותר, האור העליון ישפיע עלינו ונהפוך להיות "אדם", מלשון "אֶדַמֶה לעליון" (ישעיהו י"ד, י"ד). אז נתחיל לחיות חיי נצח, ולהרגיש ממדים שהם למעלה ממגבלות זמן, תנועה ומקום, כמו תכונות האור.

למענכם

לקראת תום תקופת החגים חשוב שנסכם לעצמנו את חשבון הנפש שערכנו. כדאי לברר בעיקר דבר אחד: האם הרצון שבנו פועל לטובת עצמנו או לטובת הזולת? האם אנחנו דואגים לסובבים אותנו כשם שאנחנו דואגים לילדינו, או שמא המניע שלנו הוא דאגה לרווח ולתועלת האישית שלנו? כי זה בדיוק מה שמפריד בינינו לבין הרגשת האושר (האור) שאנחנו משתוקקים אליה.

גם אם לאחר הביקורת העצמית נגלה שאנחנו דואגים רק לעצמנו, בפרומיל או אפילו במאה אחוזים, יש מקום לשמחה. למה? כי מתגלה ההזדמנות לזַמֵן את האור העליון לבצע בנו שינויים לתקן את היחס המקולקל בינינו – מאהבה עצמית לאהבת הזולת. כל שינוי קטן המקרב אותנו איש אל רעהו, מקרב אותנו גם אל הרגשת האור העליון. ככל שנפעל בערבות הדדית, כראוי לעם ישראל, כך נממש את ייעודנו בעולם: נהיה "אור לגויים" והאור העליון יתפשט דרכנו לכל האנושות. "בני ישראל נעשו ערבים, לתקן כל העולם בכוח התורה. כי הכול תלוי בבני ישראל. כמו שמתקנים עצמם, נמשכים כל הברואים אחריהם" ("שפת אמת").

החיבור בינינו נותן חיים, וכל יחס הדדי טוב מצדנו מוליד שמחה של תורה. דווקא בימינו, בשונה מהשנים שבהן חיינו בגלות, אנחנו מסוגלים להגיע לשמחה עצומה. ולא רק כתוצאה מהקפות סביב הבימה עם ספרי התורה, אלא שמחה אמיתית שתנבע מהקשר עם מקור האור העליון – "התורה".

בספר הזוהר נכתב כי "התורה אור – ומי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון". אור התורה הוא הכוח שמחזיר אותנו למוטב – מפירוד לחיבור. הוא הכוח שבונה אותנו כעם, ממלא אותנו בחום ובאהבה, מעלה אותנו לחיים נצחיים ושלמים ומבטיח לנו שמחה. "כי החלק שיש לכל אחד מישראל בתוך התורה, זה 'ספר התורה שלו', וכל אחד ואחד עם חלקו וספרו נכללים יחד, ואז יש לתורה שלמות, ונמתקים כל הדינים שבעולם. וכשנכללים כולם יחד נעשה שמחה, שמחת תורה" ("ליקוטי הלכות").