באמצע החיים 
חיים ביטון ז"ל, הלך לעולמו בשבוע שעבר, לאחר מאבק ממושך ועיקש במחלה שנדמה ולא הותירה בית בישראל שלא ביקרה בו. חיים היה תושב העיר, אב, סב וחבר יקר בנוף העיר ובמרקם החברתי כחלק מרכזי ממשפחת ביטון האהובה, הוא הותיר אחריו ילדים, נכדים ואשה כואבים והמומים, ישבנו עימם כדי ללמוד מעט על האיש הנחבא אל הכלים, על האבא שהיה ועל מה היה בו שהצליח לגבש משפחה איתנה ואוהבת סביבו.  


בצהרי רביעי הגענו לביתו של חיים ביטון ז"ל, ימי השבעה שלאחר לכתו בעיצומם, ומבקרים רבים באים ויוצאים מן הבית. כמעט בכל פינה נמצאו חברים, מכרים, בני משפחה קרובה ורחוקה, משוחחים עם בן משפחה זה או אחר.

בצילום: חיים ביטון ז״ל ובנותיו אריאנה וסימה.

מנחמים, מחבקים ובעיקר המומים. את השנה וחצי האחרונות, בני משפחת ביטון לא יכלו לצפות – בדיקה שגרתית הובילה לגילוי המחלה בגופו של חיים ז"ל ומשם הדרך למאבק בה הייתה קצר – רופאים מומחים, ניתוח סבוך, טיפולי הקרנה מתישים חזרה נוספת של המחלה שתקפה שנית, ודלקת הריאות שהגוף החלש מטיפולים לא יכל לשאת. כל אלה החלו לגדוש את לוח הזמנים הצפוף ממילא של בני המשפחה, שמיהרו ללוות את אבא מרגע הגילוי ועד לסוף העצוב הזה שהפתיע את כולם ביום חמישי ה-3/8. 

מה גורם לארבעה ילדים שכבר מנהלים חיים בוגרים, עם שיגרה, ילדים, עבודות – לעצור הכל ולא להרפות מאבא? מה באיש הזה, ליכד סביבו את כולם? 


חיים נולד במרוקו לפני 67 שנים, בן למשפחה ענפה איתה עלה לישראל, והתמקם יחד איתם בבית שמש. את חנה אשתו הכיר כנער צעיר, בדרך לסרט הודי בקולנוע שהיה אז בעיר והאהבה לחנה ולסרטים הודים ליוו אותו עד ליומו האחרון. לזוג נולדו ארבעה ילדים, אריאנה, דודו, סימה וארז, והם מספרים על אבא חזק, נוכח ומגונן: "כיבדנו אותו, לא העזנו להמרות את פיו ולא מתוך פחד אלא מתוך כבוד ידענו מה הגבולות שלנו ואהבנו וכיבדנו אותו, הוא היה מגונן ודואג אפילו מעבר למה שרגיל, כילדים לא הבנו את זה אבל היום כשאני אמא אני מבינה אותו" מספרת אריאנה.

איזה מן אבא הוא היה?
דודו: "לא היה צעד שהייתי עושה מבלי להתייעץ איתו, כל מה שהגעתי אליו זה בזכותו, כל החלטה משמעותית בחיים נלקחה אחרי התייעצות מעמיקה איתו אף פעם לא החלטתי לבד כי ידעתי שהדעה שלו תמיד חכמה וצודקת ושהוא רואה רק את טובתי, הוא פשוט היה אבא על כל המשתמע, אדם שממעט במילים לא ראוותן, אמיתי וישר, זו אבידה משמעותית וכבדה".


סימי: "הייתי קשורה בו ואליו מאוד, כל הדבר הזה תפס אותנו בפתאומיות...והוא חסר לי נורא אנחנו עדיין לא מעכלים, הייתי צמודה אליו והוא אליי. הוא סבל מאוד פיזית ואולי זה ישמע אוגואיסטי אבל הלוואי והוא היה נשאר איתנו עוד, הוא חסר לי נורא".


ארז: "אני זוכר אבא, קצת קשוח ורציני, דמות אבהית ששומר עלינו משטויות ובלאגן, עם השנים יותר התקרבנו, היה בא אליי. לצערי רק אחרי שהוא חלה הוא נפתח קצת יותר".

בצילום: חיים ביטון ז״ל 
איך גילוי המחלה והטיפולים השפיעו עליו?


סימה: "הוא רזה מאוד, כי הוא פשוט לא יכל לאכול ולא משנה כמה היינו מבקשים שיאכל – כאב לו. פתאום האבא החזק והגדול שהכרתי נהיה חצי בן אדם, והוא היה אופטימי בהתחלה ונחוש לנצח אבל המחלה הארורה הזו חזרה וההשפעות שלה בסוף לקחו אותו".


אחיו של חיים, מספרים על איש שאהב לחיות שבספונטניות היה יוצא לטייל איתם ברחבי הארץ והעולם. איש שהקשר בינו לבין אחיו היה קשר חברי הדוק ואוהב הרבה מעבר לאחים, קשר יום יומי שפסק לפתע: "היינו מדברים כל יום, יכולנו בהתראה של טלפון להחליט שנוסעים לטבריה או לאילת כל האחים עם המשפחות. בסמוך להתדרדרות שלו עשינו נסיעה יחד לתאילנד". מספר איציק אחיו של חיים, שכתב לו הספד מצמרר:
"אחי חיים.
בצער גדול על אובדנך אני כותב קמצוץ מזכרון תקופת החיים הקצרה שלך. הכאב גדול מאוד בגלל שמשחר ילדותינו היינו מחוברים וצמודים בקשר יום יומי עד יום מותך האחרון.
היינו שותפים לכל דבר ועניין, אפשר לומר שהיינו אחים נשואים וזו לא קלישאה, זה אמיתי. זה מה שחסר לי.
היום אני עצוב שאיבדתי אח יקר, אבל גם טיפה שמח שנגאלת מיסורייך הקשים והארוכים. עברנו איתך כברת דרך במחלה הארורה הזו והמפתיע הוא האופטימיות שלך לאורך כל הדרך. יצאנו לטיולים ביחד האחים ותכננו עוד טיולים לאחר שתנצח, אבל המחלה הכריעה אותך. תנוח על משכבך בשלום ותהיה מליץ יושר על אשתך חנה שליוותה אותך ולא זזה ממיטת חולייך במשך כשנה וחצי, טיפלה בך במסירות שאין כדוגמתה.


על ילדייך – אריאנה, דודו, סימה וארז. שעטפו אותך באהבה אינסופית ולא הניחו לך לרגע, על חתנייך וכלותייך -  דורון ואבי החתנים למופת שטיפלו בך במסירות נפש וליוו אותך לכל טיפול וטיפול, ונלחמו ביניהם מי יגרור אותך בשבתות ובחגים. את הנכדים שכל כך אהבת והתגאית בהם ולא החסרת מהם מילדותם ועד יומך האחרון בכל ביקור וביקור.
כולם אהבו אותך ואתה – החזרת אהבה.
תפארת של משפחה. אתה יכול להתפאר בפירות שהשארת, אתה יכול להיות גאה במשפחה שעשתה מעל ומעבר כדי להנעים לך את הסבל האיום שעברת. ותהיה מליץ יושר לאחים והאחיות שלך שאהבו אותך והיית קשור אליהם בחבל התבור תרתי משמע וליוו אותך לאורך כל הדרך.
אפשר להגיד שבשנות חייך הקצרים, מיצינו את זמן האיכות המשותף בנינו האחרים במאה אחוז וזו הנחמה והזיכרון שלי.
ת.נ.צ.ב.ה"

הוא אהב את בית שמש?


סימה: "מאוד, כשדודו עבר לאשקלון מאוד כאב לו, הוא רצה שנישאר בעיר ונישאר קרובים. את יודעת? רק בשבעה גילינו כמה הוא העניק ונתן לנזקקים בעיר, ואפילו לא ידענו על זה, הוא לא סיפר אפילו לאמא שלי. פתאום הגיעו אנשים ואמרו – אבא שלך עזר לנו, הסיע אותנו, נתן לנו כסף ואוכל ואף אחד לא ידע על זה".
הספקתם להיפרד ממנו?
סימה: "כן, לא זזנו ממנו כולם היו לידו, כמה ימים לפני שהמצב ממש התדרדר הוא קרא לכל אחד ואחד וברך אותו, ממש כאילו הוא נפרד".
אריאנה: "הוא אמר לי כחודש לפני הפטירה שהוא מרגיש שזה מגיע, ואני התעצבנתי ואמרתי לו שלא ידבר שטויות ושלא יגיד דברים כאלה כי אסור – אבל עובדה, הוא כבר הרגיש".
סימה: "הוא היה מוקף בכל הבנים והבנות, אפילו הבן שלי רועי הספיק להגיע מהצבא להיפרד ממנו, לא הייתה שאלה בכלל – כולם התייצבו לצידו".

אנחנו חיים בדור שבו קשה להקנות כבוד הורי לילדים וסמכות הורית היא נזילה מאוד, מה הוא עשה שאיחד כך את כולכם?


דודו: "הוא אהב אותנו וגונן עלינו מאוד, ידענו שיש גבולות ברורים וכך אני מחנך את ילדיי – שיש אבא בבית. הוא מנע מאיתנו לעשות שטויות ושמר עלינו".
ארז: "הוא היה יודע מה אני מרגיש רק ממבט, גם אם הייתי מחייך וזה היה מזוייף – הוא היה יודע. הוא פשוט היה אבא נוכח וחזק בחיים של כולנו וכיבדנו אותו מאוד"
סימה: "כילדה כעסתי עליו ולא הבנתי למה הוא כל כך קשוח, היום כאמא אני מבינה אותו וגם רואה את ההשפעה של החינוך שלו עלינו".
מה למדתם עליו שלא ידעתם בעקבות האירוע המצער הזה?
סימה: "הוא לא התלונן אף פעם, גם כשהוא סבל מהמחלה והטיפולים. תמיד – תודה על כל דבר"
דודו: "הוא לא היה אדם של מילים. אם היה לו משהו להגיד לך הוא היה אומר את זה לך ולא מסתובב עם כל העולם ומרכל, ופתאום מגיעים אנשים ואמרים – פה תרם ככה ופה עשה ככה. זה בן אדם שלא רצה שידעו".


מה הוא אהב לעשות בזמנו הפנוי?


סימה: "הוא אהב לראות סרטים הודים מאוד, הייתי מכינה סרטים אצלי והוא היה בא והיינו רואים יחד, גם כשהוא כבר חלה הייתי משמיעה לו שירים מהסרטים שאהב, כמו 'סאנגם' שהיה השיר המועדף עליו".

 


איך תנציחו אותו ומה הזיכרון שישאר איתכם?


דודו: " זו לא שאלה בכלל, הוא ישאר בלב שלנו לנצח, הדאגה והאהבה שלו איתנו לעד".
אריאנה: "האחדות בנינו, המשפחה והדאגה אחד לשני".
דודו: "הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומחיי הנכדים והאחים, אנחנו ללא ספק נמצא את הדרך הפרקטית להנציח את שמו, אבל הוא היה אדם מיוחד מאוד ויוצא דופן וכך הוא ישאר בליבנו לעד".