תמר סוקניק ועינב דיפט, תלמידות מקידום נוער, נבחרו השנה להנחות את הטקס המשמעותי ביותר ברמה העירונית - יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. טקס בה' הידיעה,  ביום קשה וקדוש לחלקים גדולים של החברה הישראלית. תמר ועינב, כל אחת בדרכה, מתמודדות עם סיפור חיים מפותל ומורכב.   

רקע

עינב דיפט, 18, מתגוררת בשכונת מגדל המים, בת זקונים בין שלוש אחיות. אביה קרדיולוג ואימא דנה ז"ל נפטרה. "אבא שלי ממלא בחיי את המקום של כולם". עינב לומדת בערוצים מקבילים משחק, תחום שמאוד מעניין אותה, וביחידת קידום נוער – היל"ה.  

תמר סוקניק, 16.5, חוזרת בשאלה, מתגוררת  ברמב"ש עם אימה ושלושת אחיה, הוריה התגרשו, אביה חוזר בשאלה ומתגורר בירושלים.  לדבריה "אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם".

תמר במהלך הטקס

השתיים לומדות במסגרת קידום נוער (היל"ה) – תחנה אחרונה בהחלט לנוער נושר ובסיכון לנערים ונערות שנפלטו ממסגרות לימודיות נורמטיביות. היחידה בבית שמש כוללת שלושה מרכזים: האחד כללי, נמצא בלב העיר הותיקה ומיועד לנערים/ות מהמגזר הכללי בעיקר. השני נמצא בגבעת שרת ומיועד לנערות בלבד. השלישי פועל במסגרת מית"ר לנוער חרדי נושר, בה היחידה מספקת את המענה הלימודי (תוכנית היל"ה) בלבד. עינב לומדת ביחידה הכללית ותמר בשלוחה המיועדת לבנות בלבד.

תמר: "כל השנים היו לי חיכוכים עם העולם החרדי, גם בהקשר של ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל. חונכתי שלא עומדים בצפירה כמנהג הגויים אלא, קוראים פרקי תהילים. עוד מימי ביה"ס היסודי הפריע לי שלא עמדתי בצפירה, ולא יכולתי להתמודד עם התחושה הזו. בתיכון נלחמתי בכל כוחי, כן לעמוד בצפירה, והמורות "העלימו עין". בשלב מסוים בתיכון, החלטתי להתחבר יותר לעצמי ולא חזרתי ללמוד בביה"ס. אימי, כאישה חרדית אדוקה, העבירה אותי לבית ספר פחות 'נוקשה' (בו יכולתי ללבוש חצאית ג'ינס ולא כפלים, גרביון פחות ארוך וסממנים חיצוניים נוספים). גם למסגרת זו לא התחברתי... מהר מאוד מצאתי את דרכי החוצה. היום אני לומדת בקידום המיועד לבנות בלבד, מאוד אוהבת את המסגרת ואימא שלי רגועה כי אני לומדת רק עם בנות. אני משלבת לימודים ועבודה ומנהלת את חיי".

ההחלטה שבני נוער ינחו את טקס יום הזיכרון התבשלה אצל מאיר בלעיש סגן ומ"מ רה"ע משך זמן, והשנה הוא יישם אותה הלכה למעשה. בלעיש רצה לתת הזדמנות שווה לבני נוער  ופנה באופן מפתיע למוטי סעדון - מנהל יחידת קידום נוער שיאתר שתי נערות פוטנציאליות להנחיית הערב. 

כיצד קיבלתן את הבשורה כי תנחו את הטקס העירוני המשמעותי ביותר?

עינב: "מוטי סעדון, המנהל שלנו ביקש מאיתנו להנחות את הטקס. הוסבר לנו שמדובר בטקס מאוד משמעותי ומכובד, שחשיבותו רבה. לא הרבה בני נוער, ובכלל, מכירים את מסגרת קידום נוער, ומאוד יפה שניתנה דווקא לנו הזדמנות ואחריות כה רבה.

תמר: "מאוד התרגשתי כשנתבקשתי להנחות את הטקס. בהתחלה דובר על כך ששתי נערות מקידום נוער ביחד עם שני נערים מעוד ביה"ס ינחו, ובשלב יותר מאוחר הבנו שרק עינב ואני ננחה. אין ספק שזה היה ניסיון מאוד מרגש ומאתגר".

 

ספרו על התהליך שעברתן עד ליום הטקס.

"לא הכרנו ממש לפני הטקס מאחר ואנחנו לומדות פיזית בשני מקומות שונים. אך לפני כמה שבועות ערכנו, במסגרת הקידום, מסע השרדות במדבר בן ארבעה ימים. מדובר במסע מפרך, נפשית ופיזית, בו התמודדנו עם ניווט במדבר, בתנאי שטח קשים, סחבנו את האוכל וכל הציוד על הגב, האוכל היה מצומצם, ישנו על הקרקע, ללא אוהלים, המשימות היו כמעט בלתי אפשריות, במדבר חם מאוד ביום וקפוא בלילה, מסע של התמודדות עצמית במצבי קצה. שתינו היינו בקבוצה של חמש בנות. בתחילה מוטי חשש שלא נעבור את המסע בשלום, אך הוכחנו שאנחנו יכולות ועברנו אותו בהצלחה. לאחר המסע הוא הציע את שתינו להנחיית את הטקס".

עינב: "להנחות את טקס יום הזיכרון זה מעמד גדול והרבה אחריות על הכתפיים. הטקס הכי משמעותי לכלל התושבים ולמשפחות השכולות. נכנסנו לנעליים ענקיות, יהודה גור אריה הנחה את הטקס במשך שנים רבות. מאוד לא פשוט. יהודה גובני עבד אתנו על הטקסטים ועל ההגייה, על עברית רהוטה ברמה של כל אות והברה שיוצאות מהפה, על רגש, טונציה ודיקציה. נפגשנו במשך שעות רבות, וביחד, שינינו, הוספנו... עד שהגענו לתוצר המוגמר. יאמר לזכותו של יהודה גובני שהוא השקיע בנו מאוד מאוד".

תמר: "הלכתי עם העמדות והאמונה הפרטית שלי וייצגתי את העיר ואת עצמי בגאווה. היה שווה ביותר. אני גאה בעצמי עוד יותר שראיתי את כל אותם אנשים שכל השנים אמרו לי "את פורקת עול ויורדת מהדרך...", ובאותו מעמד הוכחתי שעשיתי משהו חשוב, ענק.  ייצגתי את עצמי בכבוד גדול. כאשר אני נזכרת ביום זה אני מתרגשת בכל פעם מחדש".

עם השר יריב לוין

איך עבר הטקס בזמן אמת?

"עינב: "כל השבוע שלפני התרגשתי מאוד. אבל זה ממש לא דומה לאותו יום שהגענו לאנדרטה, לא יכולתי להתעלם או להדחיק את הרגשות שלי. מה שהעצים את ההתרגשות הייתה המצגת של הנופלים, שני החללים האחרונים ליפז חימי ז"ל שנרצחה הייתה חברה שלי ויעקוב קוצ'קין ז"ל היה ידיד שלי. עמדנו בצד כשהוקראו השמות ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתעשת לפני שאת נשברת מול כולם מעל הבמה. היה לי מאוד קשה ובכל זאת הצלחתי לעשות הפרדה. זה עבד ממש טוב".

תמר: "התייחסתי לזה מקצועית והתרגשתי מאוד משום שמדובר באירוע גדול. כשהגענו לאנדרטה ראיתי את כל הדגלים, מאות הכסאות ותמונות הנופלים, הבנתי את גודל האירוע. במהלך כל הערב עמדתי על הבמה ורעדתי מהתרגשות. בילדותי לא השתתפתי בטקסים כאלה ולא חייתי את זה, ובוודאי לא הייתי במעמד של להוביל טקס כזה. במצגת ישבנו מאחורי הדגלים וראיתי את כתובת האש שבני הנוער הדליקו וחשבתי על כל אותם חללים - חוויה מטורפת ומטלטלת. בטקס הבנתי את גודל המעמד, להופיע בפני אנשים שעברו את הנורא מכל. השירים שהושרו ע"י המקהלות הרסו אותי ונגעו לי בלב. חברים שהזמנתי לטקס גם נחשפו למעמד לראשונה, הבטחתי לעצמי שבשנה הבאה אדאג שיבואו בני נוער נוספים כי יש לזה חשיבות גדולה בעיר כמו בית שמש ובכלל".

מה הפידבקים שקיבלתן?

עינב: "בסיום הטקס המוני אנשים שלא הכרתי ניגשו אליי ואמרו תודה. שר התיירות ביקש להצטלם אתנו.  הבנתי שתמר ואני הנחנו מצוין והצלחנו לרגש את המשתתפים. יום למחרת השתתפנו בטקס נוסף ואנשים מבוגרים נגשו, לחצו יד ואמרו שהטקס היה מדהים, ועוד מילים חמות וטובות.  מאיר בלעיש, שכל כך חשש מהמהלך, התלהב מאתנו. הכל היה מדהים וקשה להסביר את התחושות במילים. ועם זאת, הייתי שמחה לראות בטקס קצת יותר בני נוער, שבהגדרה הם מעט 'בעייתיים' וזכורים לי מביה"ס, שנהגו לצחוק ולזלזל  בצפירה ולאורך הטקסים...".

תמר: "לא אהבתי את בית שמש ואת מה שקורה בה. בכל פעם ששאלו אותי היכן אני גרה, אמרתי בירושלים. כי אני מבקרת הרבה את אבא שלי. ואז, בטקס, ומשהו במעמד הזה מחבר את כולם עם כולם,   ריגשה אותי ההבנה שמאות רבות של תושבים, עצרו הכל ובאו להתייחד עם המשפחות ועם יום הזיכרון. היום אני רואה את עצמי בהחלט חלק מהעיר וגאה בה".

עינב במהלך הטקס

יש רגע שיא ספציפי שאתן זוכרות במיוחד?

תמר: "הרגע הכי מרגש שחוויתי היה כשנעמדתי על הבמה והבנתי שהגעתי אליה לבד ובכוחות עצמי. באותו רגע ראיתי את מוטי מצד אחד, ואת אימא שלי מצד שני, מנופפת לי ביד ואומרת "אני כאן". רגע שנתן לי המון כוח. ריגשה אותי המחשבה שהענקתי לאימא שלי חוויה שהיא לא חוותה מעולם. הוכחתי לה משהו שהוא 'עניין' בעולם החרדי. ובתוכי הרגשתי כאילו כולם הגיעו לטקס בשבילי כי גם לי מאוד כואב!"

עינב: "כל הערב הזה הוא וואו אחד שלם. מטלטל בעוצמות הכי גדולות שיש. התרגשתי במיוחד כשראיתי את האור בעיניים של אבא שלי, כמה הוא נרגש וגאה בי כל כך. רק בשביל הרגע הזה היה שווה".

יש תובנות ביום שאחרי?

תמר: "בנות חרדיות שמקבלות צו גיוס הולכות ביחד עם המורה / איש מטעם, בלשכת גיוס עוברים אחת אחת ונותנים להן פטור משרות צבאי. היה רגע בטקס שקיבלתי תובנה חדה וברורה: אני מתגייסת לצה"ל!! לתפקיד משמעותי ומהותי.  הטקס 'חסך' לי את הדילמה. מגיע לנופלים את מה שהם עשו בעבורנו בקדושה, והתפקיד שלנו להמשיך לקיים את הסיבה לשמה הם מתו".

עינב: "לי זה ברור שאני הולכת לצבא וליחידת קרק"ל. הייתי בגיבוש לוחמות. באותו מעמד הבנתי שצריך להגביר את המודעות בקרב בני נוער. מקווה שבשנה הבאה אגרום להרבה בני נוער להשתתף בטקס. בשונה מתמר, אני מברכת על הטוב, שהייתי חלק, אבל לא קיבלתי החלטת חיים...".

בחזרות עם יהודה גובני

אתן מוזמנות לומר באופן חופשי מה שתרצו

"ללמוד בקידום נוער זו סטיגמה שסוחבת אותנו ושתינו הוכחנו שאין קשר ושאסור לתייג אנשים. נכון אנחנו מקידום נוער, אבל עשינו הכל כמו שצריך ובאופן הכי מכובד שאפשר. אפשר היה לראות איך בני נוער מבתי ספר אחרים הסתכלו עלינו. אנחנו גאות שהעלנו את רמת המודעות וקרנה של  מסגרת קידום נוער, וייצגנו את עצמנו ואת העיר הכי טוב שאפשר".

תמר: "אני לא נוהגת להחמיא לעצמי אבל אחרי שחוויתי את המעמד הערכתי העצמית גדלה מאוד. יש לי תודה ענקית על שנפלה בידי הזכות להיות שם ולעשות את זה. בסוף הטקס מאיר בלעיש לא הפסיק להודות לי, ואני שואלת על מה התודה?! מגיעה לו תודה גדולה על שנתן לנו הזדמנות".

"בזמן שתלמידים מהציבור הכללי למדו על הרצל אני למדתי על רבנים. בגיל 16 מצאתי את עצמי נלחמת באמונה ובכל חזית על דעותיי. כל משמעות ומעמד הטקס הם חוויה חדשה עבורי. מעולם לא השתתפתי בטקס זיכרון, בנוסף, זיכיתי את אימא שלי ואחותי שגם לא השתתפו בטקס כזה. מאז הטקס אימא שלי התחילה להכיל אותי יותר היא הבינה יותר מתמיד שאני בן אדם חילוני שיכול להסב לה גאווה מכיוון אחר".

עינב: "אני גם מודה על ההזדמנות שנתנו לבני נוער ממסגרת 'שקופה' ולא לבני נוער ממסגרת מוכרת. מישהו אחר היה אומר: מה פתאום?? מאוד לא מובן מאליו. הסתבר לכולם שזו רק סטיגמה. אבא שלי הוא איש צנוע וענו, ובסוף הערב הוא ניגש למוטי ואמר לו שהוא עושה עבודה מדהימה, ומגיע לו הרבה. הוא  העריך את המעמד והתרגש ברמות שיא, זה הכל בשבילי והדבר האמיתי".

ולבסוף, ספרו מעט על מוטי סעדון, מנהל היחידה, שליווה אתכן בתהליך.

עינב: "מוטי בעבורי הוא כמו אבא. תמיד ידאג ולא משנה מה. בן אדם שיעיר אותך בבוקר וייקח אותך לבית הספר גם אם צריך, יתמוך בכל צעד שאת עושה וייפסל יחד אתך את הדרך שבה את רוצה ללכת, ייתן מעצמו מעל ומעבר כדי שתצליחי ותהיי מאושרת, ויעזור בכל דבר שרק יוכל. מתחילת התהליך ועד לאחריו מוטי היה אתנו. דאג שנעשה חזרות, שהטקסט יהיה מתאים גם לנו ולא רק לכותבים, בשעות חזרות נוחות, נותן תזכורת  חצי שעה לפני חזרה, החמיא לנו בכל רגע שרק יכול, ובעיקר תומך ללא הפסקה. רואים בעיניים שלו שהדבר הכי חשוב לו, שאנחנו נצליח. מוטי היה שם כדי להרגיע ברגעים של חוסר מרגוע ולחץ, ברגעי משבר קטנים, ובכל מצב. אני רוצה להגיד לו תודה, על כך שהוא שם ועמד איתי בכל מכשול, לא וויתר עליי מעולם גם כשהיה צריך להעיר אותי בכל בוקר ולהסביר לי שלימודים זה הדבר הכי חשוב, ושאני צריכה להרים את עצמי מהמיטה. תודה על כל האהבה והתמיכה שהיא לא מובנת מאליה ותודה על מי שאתה, בן-אדם מקסים!".

תמר: "מוטי הוא הורה שלישי. מצאתי אותו בעולם החילוני ואוטומטית אכזבה אחת ירדה. אכפת לו מההצלחה שלנו ברמה לא מובנת ולא הגיונית, פועל כל-כך הרבה כדי לקדם אותנו,  בכל הזדמנות הוא חושב עלינו - זו התחושה. מרגישים שהוא לקח על עצמו כפרויקט חיים לשמש כנווט להצלחה של הרבה נערים. לפעמים החיוך והמילה החמה מספיקים כדי לא להרגיש לבד, וזה כמובן הרבה מעבר. כשעלה הפרויקט של הנחייה ע"י בני נוער, הוא דחף אותנו, תמך והיה בהכנות לאורך כל הדרך. אין לי מילים - אדם גדול".

אציין, את הריאיון עם תמר ועינב ערכתי בבית קפה, כמה דקות אחרי שעינב ותמר דברו על גודל האחריות להיכנס לנעליו הגדולות של יהודה גור אריה כמנחה הטקס, גור אריה התיישב לידינו בבית הקפה ובא לומר לי שלום. הכרתי לו את השתיים וסיפרתי מה הן אמרו עליו לפני כן, מבלי להכיר אותו. הוא היה מופתע והן התרגשו מאוד לפגוש אותו. מעין סגירת מעגל. דור הולך ודור בא. זו הזדמנות לומר תודה גדולה ליהודה גור אריה היקר על עמלו כל השנים ועל מה שעוד יבוא.

התרגשתי באופן מיוחד מעינב ותמר לאורך כל הריאיון (שגלש מעבר לזמן שהוקצב). מרתק ומורכם סיפור החיים של שתיהן. נדהמתי לשמוע מתמר באופן אותנטי וחוויתי על מורכבות החברה החרדית ואי קבלת השונה, ובעיקר על היכולות שלה לעמוד מול מערכת חינוכית ולצעוק את האמת הפנימית שלה!!

אני מאחלת לתמר ועינב את כל הטוב שבעולם, הן מדהימות, מוכשרות והוכחה ניצחת שהשמיים הן הגבול, אם רק ירצו.

זה המקום להודות למאיר בלעיש על ההזדמנות השווה שנתן לעינב ותמר, על החיבוק והאמונה בהן. במבחן התוצאה עמדו השתיים בהצלחה ומכובדות ראויים להערכה!!

תודה ליהודה גובני על תרומתו הקדושה בליווי הבנות, מרגע קבלת ההחלטה ועד לסיום הטקס - יישר כוח.

ולמוטי סעדון על מי שהוא ועל האופן בו הוא תופס את עבודתו כמנהל קידום נוער - פרויקט חיים מעצים שמילים מתגמדות אל מול תרומתו. תבורך!!

שבת שלום ומבורך!