יום הזיכרון בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל הוא מבחינת - בין שואה לתקומה, ימים עצובים וכואבים שמפלחים את הגוף והנפש. ימי אחדות ושותפות גורל, אולם לא תמיד ולא עם כולם. 
עצוב לי.
בשבוע האחרון בית שמש כעיר ואם בישראל הפכה לזירת קרב. "קרב" על הזכות לקשט את העיר בדגלי המדינה כחלק סימבולי מסממני החג הנראים וכחלק מהחברה שהפכנו להיות. הזכות הפשוטה הפכה מצע ליריבות ומחלוקת בין קבוצות וזרמים, בימים הכי מקודשים לעם ישראל ואינה אמורה לסתור את תורת ישראל!!
ימים של חילול קדושת זכרם של אחינו שנספו בשואה ובמערכות ישראל. ביום השואה היה מי שריסס צלבי קרס על דגל ישראל כסמל המדינה?! 
היה מרגש בחלק אחד של העיר לראות שיירה ארוכה של רכבים ונהגים עומדים דום בצפירה, ילדי הגנים ובתי הספר ערכו טקסים מרגשים ומכבדים, סיפורי ניצולים סופרו בפרויקט 'זכרון בסלון' עם בני נוער ומבוגרים ברחבי העיר. בחלק האחר של העיר היה מי שהצפירה כאילו לא נשמעה עולם כמנהגו נהג, חיילים במדים זכו לקריאות שקשה לכתוב במילים, דגלי הלאום נתלשו ונשרפו באין מפריע ועוד דוגמאות מבזות ובלתי נתפסות בתחושת הזרות של מדינה בתוך מדינה. 
לאן הגענו ובעיקר לאן פנינו מועדות?
יום הזיכרון עבורי הוא יום בהם השירים הנוגים מקבלים משמעות אחרת. יום בו הסיפורים על גיבורי הקרב מתעצמים באותה רמת קושי להפסיק את הדמעות שזולגות מעצמן. יום בו הצפירה בת שתי דקות מטלטלת את הנשמה. יום בו הביקור בבית העלמין בחלקה הצבאית הופך להיות חלק מהזהות היהודית- ציונית שלי. יום בו התוגה עוטפת את מהות הקיום שלנו בארץ בזיכרון צורב על אותם חללים צעירים שיכלו להיות חלק מאתנו ואינם עוד.
ולצד זה, התחושה המתעצמת שהמדינה איבדה את דרכה. הכאב הגדול של פני החברה כפני מנהיגיה. נדמה כי השיח הכללי הוא שיסוי מחנה במחנה, השיח ברשתות החברתיות הפך לקרב על התודעה. הקלות הבלתי נסבלת על המקלדת ניפצה את תרבות השיח לעקום, צורב וכואב.
בזיכרון הפרטי שלי אני זוכרת את ההתרגשות העצומה סביב ימי הזיכרון את חגיגיות הטקסים וההווי סביבם, את קישוט כל הרחובות שבועיים לפני יום השואה, ובעיקר את תחושת שותפות הגורל שהייתה מזוקקת ונקיה ומנת חלקנו. השכול והחיבור ליום הזיכרון כיום קדוש לעם ישראל ולחברה הישראלית היה קונצנזוס סביבו כולם התכנסו.
מה שהיה מובן מאיליו הפך מאוד לא ברור, מבולבל וכאוטי. עם חופשי במדינת היהודים הפך מותנה. נדרש מחלקו הגדול של העם להתחשב ברגשות 'זרמים' מסוימים שדגל ישראל מבחינתם הוא לא ההכרה במדינת ישראל ובוודאי לא חלק מסמליה. ציבור שנלחם בקרבות ובמלחמות ישראל על תקומתה ושמירה על קיום יומיומי ומתמשך הפך מתנצל ומעט נרדף?! 
נדמה כי השיח הוא שיח חרשים. "בית שמש כמיקרוקוסמוס של מדינת ישראל" – משפט שחזר על עצמו בבחירות האחרונות וחוזר על עצמו בכל פעם שחלקים בעלי תפיסות שונות אינם רואים עין בעין את המרחב הציבורי כשמו כן הוא - ציבורי לכולם. תחושת התסכול והפחד לעבור בחלקיה השונים של העיר מחשש לפגיעה פיזית ומילולית היא ימים שחורים לעיר ולחברה כולה.
נדמה שהפירמידה התהפכה. וכמו כל תהליכי שינוי בחברה הישראלית ובכלל חשוב שכלל הציבורים יידעו שבכל מקרה יש יוצא מן הכלל – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יום משותף וגורל משותף לעם ישראל כולו!!!  יום מקודש בדם שקדושת הנופלים היא זיכרון צורב וכואב למדינת העם היהודי. הוא לא נתון לפרשנות או תפיסת עולם ואמונה - הוא זכות בסיסית וקיומית כעם. 
כולי תקווה, כי את זכר 23,515 הנופלים במערכות ישראל ופעולות האיבה לא יחולל אותו נכבד, נוקיר ונשמר לעולמי עד. 
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.       
אתי בן עמי-סויסה, עיתונאית ופעילה חברתית