זרקורים, אורות, במות ושיתופים מעומק לב לא הקטע האופייני שלי. אבל לאור פניה מפתיעה מאתי בן עמי-סויסה  שהייתה אלמונית עבורי עד לשיחת הטלפון אתה, החלטתי לשתף פעולה.
אני תושב בית שמש מגבעת שרת מזה 35 שנה, מועד בו זכינו לקבוע מגורינו בעיר ולגדל משפחה לתפארת עם 4 ילדים ונכדים.
עליתי לארץ עם כל משפחתי מתוך בחירה ורצון לבית ציוני לבנות את המשך חיינו בארץ ובמובנים רבים התהליך לא הסתיים עד היום.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות לא יכולים להיות מנותקים מיום השואה שציינו רק לפני שבוע.
 הם שזורים האחד בשני והם תמצית הקיום במולדתנו.
אבקש להעלות בכתב מהרהוריי ליבי את כאב השואה ויום הזיכרון אשר במעבר חד הופכים לתקווה והצלחה של שארית עמנו ביום העצמאות.
יום הזיכרון עבורי הוא אותו זמן בשנה שהשעון פוסק מלכת ומאפשר התבוננות קצרה אל העבר בו שזורים ומשולבים אנשים ודמויות שהיו שותפים לדרך ולעשיה ולכולם מכנה משותף - של הקרבה למעננו והשארת חלל עצום למשפחתם וסביבתם תוך געגועים רבים למה שהיה.
כל אחד ואחד השאיר לנו מפת דרכים לאן ומה אנחנו הנותרים חייבים לעשות ובזה נכבד את זיכרם.
ולצערי הרב, יום זה מתחבר בחיבור עוצמתי לכל אשר קורה סביבנו היום בכל מעגלי חיינו בארץ.
דבריי לא מכוונים כביקורת או הערות לא למפלגה / סקטור / קבוצה כלשהיא אלא, למה הפכנו להיות כבני אנוש ואזרחים של מדינה שזכינו לה בזכות כל אותם נופלים וממשיכי הדרך. בצער ולב כבד אני מתבונן סביבי ומזהה סימנים של אובדן דרך ובילבול כוון.
זה נכון במעגל הגדול והרחב של חוסר תרבות דיבור, חוסר חמלה, חוסר רגישות ונגישות לשונה חוסר  פתיחת הלב וחלוקת המעמסה והתרומה לחברה, חוסר כבוד לבא בימים, לנכה ולמי שקשה, ובכלל להפיכת סביבתנו לנעימה ורכה יותר, זה גם נכון למה אנחנו מעבירים לדור ההמשך ולחיבור שלו למקום למורשת ולהסטוריה שלנו.
ואיך לא? המעגל הקטן והקרוב שלנו שמסמן במידה רבה איך זה מוקרן מהמעגל הגדול. בית שמש היקרה שלנו, אשר איבדה את השלווה והחברותא שהיו מנת חלקה לאורך כל השנים.
בית שמש שהיתה עיירת עולים בדרך לירושלים בעברה הרחוק, נהפכה לכרך ענק וסלקטבי בהווה, אשר הזניח את דור ההמשך ודחף אותו החוצה מן העיר, אשר מחזק את מכחישי השיוויון בנטל וכמובן נהנה מהתקבולים. אשר חסם את הקידמה וחילק בפועל את המקום בין הציונים שומרי מסורות וחילוניים לבין קבוצות קיצוניות של מכחישי שואה, מדינה חוק וסדר, זה לא המקום שאנו ראויים לו ושביקשנו לעצמנו.
לא ניתן לפסוח על המנהיגות במעגל הרחב והקרוב, גם מהם ניתן לצפות להתבונן במצפן ולהוביל אחרת למען המשך קיומנו גם בארצנו וגם בחלקה הקטנה שלנו. מצבים בהם פוגעים בהורה שכול, הם החרפה והבושה של כולנו כי פני העם כפני מנהיגיו.
זאת ארצנו ואלו מתינו ולזיכרם חובתנו שיהיה אחרת.
ליבי עם משפחות השכול ותקוותי ליום עצמאות שמח לבית שמש ולמדינת ישראל.

דניאל קושניר אדירי, אל"מ במיל' בוגר ח"א ומשטרת ישראל