הר הקלימנג'רו', הינו ההר הגבוה ביותר באפריקה, מתנשא לגובה 5,895 מטרים. הר געש רדום ופסגתו כמו רוב שטחו, שוכנים בצפונה של טנזניה. חלק ממורדותיו הצפוניים נמצאים בשטחה של קניה.

מראה ההר מיוחד ולא רגיל ביחס לאזור בו הוא שוכן, כהר בגובה רב המכוסה שלג הנראה מבעד לסוואנה האפריקאית המישורית והיבשה. פסגתו של ההר מכוסה במעטה שלג תמידי, ויוצר ניגוד לסביבה ולאקלים האפריקאי החם והצחיח בו הוא שוכן בהתחשב בעובדה שההר נמצא במרחק 350 קילומטרים בלבד מקו המשווה.

לפני כשנה ברמן נחשפה וסייעה בגיוס כספים עבור ארגון 'שלוה'- ארגון שנוסד על בסיס האמונה כי האחריות לדאוג לילדים בעלי צרכים מיוחדים אינה צריכה להיות רק על המשפחה. משפחות אלה זקוקות וראויות לתמיכת הקהילה הרחבה ולמעגל חברתי תומך ועוטף. שלוה משרתת במרכזיה מאות פעוטות, ילדים ונוער בתוכניות ייחודיות וטיפולים מגוונים מסביב לשעון, שבעה ימים בשבוע, בכל ימות השנה. בזמן שהילדים נהנים ורוכשים מיומנויות של עצמאות, מתאפשר לאלפי בני משפחותיהם לנהל אורח חיים תקין ובריא.

הקריטריון העיקרי של משתתפי המשלחת להר הקלימנג'רו הוא גיוס כספים עבור ארגון שלווה. ברמן וגולדמן גייסו כספים עבור הארגון ובכך "קנו" לעצמן כרטיס כניסה לטיפוס על ההר.

מעט רקע

דבי ברמן, 47, אם חד הורית ל-4 ילדים, שניים מהם חיילים ביחידות מובחרות בצה"ל, עובדת ב'יד ושם' כרכזת תקשורת שיווקית, דור שני לניצולי שואה, עלתה לארץ מניו יורק לפני 23 שנה לישוב בית מאיר, ולפני כ-8 שנים עם גירושיה עברה לגור בבית שמש בגבעת שרת. אחד מתחביביה ריקוד מודרני עכשווי.

דברה-לי גולדמן, 43, נולדה בארה"ב, נשואה לדניאל, אם ל- 6 ילדים, 20 שנה בארץ מתוכם 16 שנה בבית שמש. מורה ליוגה מתנדבת בארגון 'דרור', ספורטאית שחלק מחיי היומיום שלה הוא ריצה 3 פעמים בשבוע כ- 8 ק"מ.

כיצד קיבלתן החלטה לכבוש את הר הקלימנג'רו?

ברמן: "עברתי שנה מאוד לא פשוטה בה עברתי 2 ניתוחים מורכבים, מה שקרב אותי להחלטה לא לדחות דברים ולהתחיל לחיות. ראיתי מודעה על המסע בפייסבוק והתחברתי אליה נפשית. לכאורה מאוד לא הגיוני מבחינתי אולם זה עמד שם.

את דברה-לי הכרתי בדרך להלוויה של שלושת הנערים החטופים 'כחוויה' מאוד לא פשוטה אך מחזקת. עשינו הליכה בוקר אחד עניינית וסיפרתי לדברה-לי על המסע לקלימנג'רו, מהרגע שראיתי את המודעה ועד לרגע שנרשמתי לקח לי חודש ימים."

גולדמן: "לפני קצת יותר מחצי שנה אימצנו כאומנה את ליאם, אנשי מקצוע אמרו לנו כי לוקח לילד מאומץ תהליך של חצי שנה עד שהוא מתרגל לביתו החדש. כשדבי סיפרה לי על המסע הרגשתי שזה הזמן שלי לנשמה ולגוף לעשות את המסע כמנוחה מוחלטת מאחר ואני ממש לא רגילה לנוח בשוטף. התייחסתי לזה ממש כך לקחת את עצמך, באמצעות הרגליים שלך והמקום.."

ההתחייבות של ארגון שלוה היה להתרים סכום של 30 אלף ש"ח בכדי להשתתף במסע. ברמן וגולדמן הצליחו לגייס כל אחת כ- 40 אלף ש"ח. לדברי גולדמן בארץ אנשים לא ממש מתורגלים או מבינים כיצד מסע זה עובד ועם כל זאת הצלחנו לגייס כספים לאחר שהבינו את חשיבות התרומה. שתיהן מרוצות מהעובדה  שתרמה וסייעה לחשיפת הארגון כחלק מאתגר ולא פחות חשוב טרם היציאה למסע.

ברמן: "לפני היציאה הייתי חייבת להיכנס לכושר גופני הייתי עם עודף משקל וללא כושר. דיברתי עם מאמן גופני שאמר לי שחצי שנה זה פרק זמן מספיק וסביר להיכנס למשטר ולכושר. התחלתי לעשות הליכות ארוכות וטיולים אינסופיים לכיוון בית ג'מאל וההרים מסביב לבית שמש, נהניתי מהטבע ומאוד התחזקתי בגוף ובנפש."

גולדמן: "לפני הנסיעה המדריכה שלי ליוגה אמרה לי לקחת נשימות ארוכות ולרוקן את האוויר החוצה כעניין שמאוד עוזר וכך עשיתי בד בבד, המשכתי לעשות הליכות ארוכות כמו שאני עושה בדר"כ."

יומן מסע

טיפוס על הר הקלימנג'רו הוא מסע בין 9 ימים של טיפוס על ההר כולל יום שבת. המשלחת מנתה 5 נשים ו-12 גברים סה"כ 17 איש לא כולל מאמן ורופאה. משתתפי המשלחת היו מירושלים, ת"א, מעלה אדומים ומודיעין. למשלחת הצטרפו 72 איש מקומיים מטנזניה ילידי המקום שהצטרפו למסע כאנשי שטח שמסייעים למשלחת. השתיים ציינו כי המקומיים הם אנשים מדהימים וטובי לב שתמכו במשלחת נפשית ופיזית.

המשלחת טסה מת"א לאדיס אבבה הם נדהמו לגלות בשדה התעופה (קטן יותר משדה דב) כי הפקידים כותבים בעט ונייר, פרות משוטטות בדרכים, ברחובות אין כבישים במרכז הקניות אין תאורה. עולם שלישי בכל מובן.

משם נסעו ברכב כ- 3 שעות לגן הלאומי שם נערכה שקילה לתיקים אותם הביאו. תיק הגב שכל משתתף נדרש לסחוב אתו, עד 5 ק"ג ותיק גדול יותר עד 15 ק"ג.

טיפוס על ההר נעשה בשני מסלולים האחד ב- 4 ימים כמסלול קצר והשני ב- 9 ימים כמסלול ארוך. מידי שנה מטפסים על ההר כ- 55 אלף איש מכל העולם. במשלחת בה גולדמן וברמן  3 אנשים נשרו באמצע ולא סיימו את המסע.

ברמן וגולדמן עשו את המסלול הארוך בו קצב הטיפוס יחסית איטי לדבריהן עולים ואז יורדים בכדי לתת זמן לריאות להתרגל לאוויר הדליל (ככל שעולים גבוה יותר קשה לנשום).

"מסלול הטיפוס על ההר נעשה לאט מאחר והעליה חדה. היום הראשון מתחיל ביער הגשם עם קופים שמקפצים תוך מזג אוויר חם וקשה מאוד. בסוף היום חיכו לנו אנשי הצוות שהקימו עבורנו אוהלים לשינה ואוכל. כל שני אנשים ישנים באוהל. בלילה קור אימים שקשה לתאר ישנים בתוך שק שינה עם בגדים טרמיים חמים ועדיין קפוא. עם כל כמה שנתאר במילים את חווית השינה זה לא יהיה דומה למציאות הקפואה. בשעה 20:00 הולכים לישון אחרי יום טיפוס מפרך בחוץ חושך ועלטה מוחלטת, בכדי ללכת לשירותים באמצע הלילה נדרשים כוחות על בגלל הקור המקפיא והחושך, כמבצע מסובך מאוד. בבוקר הקימה בשעה 06:00 להתארגנות וארוחת בוקר. כך מתחילים את היום. בחלק מימי המסע היו ימי גשם סוערים כולל שלג, ברד וערפל כבד כולנו נרטבנו עד לשד עצמותנו . תנאי השטח מאוד לא פשוטים בלשון המעטה נציין כי, בכל תשעת הימים לא התקלחנו ולבשנו את אותם בגדים לכאורה, עניין בלתי אפשרי אולם בתנאים אלו גם הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. בזמן אמת ובדיעבד, הרווח האמתי הוא העזרה הדדית של כל אחד מאתנו לזולתו באופן הישרדותי,  משפחתי וכאדם לאדם ללא מחיצות או מסיכות פשוט מדהים."

השתיים אמרו כי המסע מאוד מוגדר במטרה שלו - לטפס על הר גבוה בתנאים כמעט בלתי אנושיים אולם, המסע האמתי הוא אל עצמך תוך מבחן הגבולות האישי ויכולת התמודדות - של כל אחד/ת מהמשתתפים וכקבוצה שלא הכירה קודם לכן והפכה שותפה לדרך.

כעובדה, ברמן מעט יותר פתוחה ותקשורתית כאישיות, "במסע כזה הכל הופך טבעי יותר וללא מסכות היה מדהים לפגוש אנשים שונים אליהם התחברתי גם ברגעים קשים מאוד וגם בהשתוללות רבתי."

ספרו על הלילה האחרון לפני כיבוש הפסגה

גולדמן: "את הלילה האחרון התחלנו בחצות, תנאי מזג האוויר היו מאוד לא פשוטים הכל היה מושלג ועטוף קרח. הרגשתי שזה כבר יותר מידיי בשבילי. עצרתי לרגע וראיתי שבעצם כל הקבוצה באותו מצב בדיוק כמוני. לקראת השעה 06:00 בבוקר החלה הזריחה רק אז הרגשתי שאני יכולה ומסוגלת להמשיך. המטרה האמתית שלי לא הייתה להגיע לפסגה אלא, הנתק שרציתי לעצמי מהשגרה והיומיום וברגעים כאלה כשרואים את האור זו מן תחושה וסוג של תקווה שעוטפת אותך. לא ידעתי מה השעה ומה הולך להיות רק הבנתי שהלילה כבר מאחורינו, ההבנה הזו נתנה לי את 'הפוש' לסיים ולהגיע לפסגה."

ברמן: "כמו שדברה-לי ציינה התחלנו בשעה 24:00 את המסע, בשעה 02:00 לפנות בוקר הרגשתי סחרחורת איומה כל נשימה שלי הפכה למאמץ גדול, ראיתי רק שחור מסביב, מצאתי עצמי מניחה את הראש על המקלות וברגעים אלו רציתי לפרוש, הבנתי עם עצמי שהספיק לי ואני כבר לא מסוגלת. ואז ניגש אליי כמו מלאך גואל בחור מדהים בן 21 מצוות המסע שאמר לי בפשטות: "אני רוצה לעזור לך, אסור לך לסגת ואסור לך לוותר..", תוך כדי שהוא עזר לי הנשימות שלי חזרו והרגשתי הקלה. משם לאורך כל הדרך שרנו שירים של ברוס ספרינגסטין, פתאום הציפה אותי תחושת שמחה ואנדרנלין. הרעיון שאני לא לבד השתלט עליי מאותו רגע נהניתי מכל שנייה של הטיפוס עד לפסגה."

מה מרגישים בפסגה?

גולדמן: "וואהו. רואים את הקימור של כדור הארץ. מקום בראשיתי הכי יפה והכי נקי, רואים את יד אלוהים, הרגשתי שאני נוגעת בשמים. הבנתי שאני מעל לכל כמו גיבורת-על. כל כך נהניתי משמחה גדולה! מותר לשהות בפסגה עד 20 דקות מאחר ויש שם 34% חמצן. התחושה הכללית הייתה מצוינת ומהולה בעייפות. התחברה לי תחושה שלא חוויתי בחיים להיות חלק מקבוצה מדהימה שעשתה דברים משותפים וביחד עם אנשים שמעולם לא הכרתי ולחוש באופן מוחלט את המשמעות של המילה – אחדות!! "

ברמן: "בפסגה הרגשתי שאין לי גבולות. שהגבולות שהיו לי הם רק בגלל שאני הצבתי אותם לעצמי.. הייתה לי הארה בפסגה שהכל פתוח בפניי אני רק צריכה לבחור מטרה ולהחליט שאני מסוגלת לעשות הכל. הבנתי שבגיל 47 יש בפניי אפשרויות, אופקים ונתיבים שאני מסוגלת לצעוד בהם בשמחה ובעיקר ממקום חיובי ולכל מחשבה שלילית אין מקום בכלל."

קיבלתן תובנה אחת מחודדת?

ברמן: "הבנתי ששמחה מאוד עוזרת, יכול להיות קשה אבל עדיין שמח!

גולדמן: "גם אני בחרתי להכניס את השמחה לחיי והבנתי שיש בידיי את הבחירה. מדהים כי בראש חודש אדר כבשנו את פסגת ההר. טקס התקווה שערכנו שם היה מרגש עד דמעות שם התפללתי והודיתי לה' על הכל."

מרגש לחשוב שישראלים – יהודים כבשו את פסגת הר הקלימנג'רו בקצה השני של העולם ועל ראש ההר הם שרו את התקווה ונופפו בדגל ישראל - מדהים!

איך הייתה החזרה לארץ?

גודלמן: "מדהימה. כל השכונה קיבלה אותי בחום, השכנים התעניינו מאוד בפרטי המסע ורצו לדעת איך היה. כל המשפחה התגייסה לעזור עם הילדים ותמכו בנו."

ברמן: "היה כיף לחזור למשפחה, חברים ולארץ בעיקר עם תובנות על החיים."

ומשהו אחר,

שתיכן חיות בקהילתיות שכונתית ופחות בסביבה רחבה יותר - טוב או רע?

ברמן: "לא בוחרת לחיות בבועה, עמוס לי בחיי היומיום ובכלל וכבר אין לי ילדים שאני לוקחת לגן משחקים אבל, אשמח להרחיב אופקים.

גולדמן: "רובנו נמצאים בארץ ללא משפחה, זו יותר מציאות מאשר כל דבר אחר גם כשגרנו בחו"ל גדלנו כקהילה. יש לי מעט חברות, ובעיניי גם השליטה בשפה היא פקטור."

אחרי החוויה המכוננת בלכבוש פסגה גבוהה מה אתן מבינות על החיים?

גולדמן: "זה ישמע מוזר אבל לפני המסע בכלל לא התייחסתי לכוכבים, כשנמצאים גבוה פתאום רואים את השמים והכוכבים באופן נקי, מופלא ובהיר יותר. באופן אישי הלכתי למסע בכדי להתנתק ובאופן פרדוקסלי גם לנוח.. מבחינתי השגתי את המטרה. ברור לי היום כי בהמשך החיים לא אשכח את המסע כחוויה משמעותית ואמשיך לשמוח ולשמח את הסביבה שלי."

ברמן: "אמשיך לגלות את הכוחות שטמונים בי, אני מרגישה שיש לי עוד הרבה דברים להספיק לעשות בשמחה, ליהנות מהחיים ולחיות בגדול."

כל חברי המשלחת

מעניין היה לראיין את דברה-לי ודבי. שתי נשים שונות לגמרי למרות הרקע המשותף. האחת ורבלית מאוד והשנייה מדויקת במילים. החיבור בין השתיים יצר מסע מופלא של גילוי עצמי. כל אחת מהן יצאה אליו ממקום אחר ושונה לגמרי, המעניין הוא כי התובנה העיקרית של שתיהן משותפת - לחיות את החיים מתוך שמחה. מאוד סימבולי שאת הר הקלימנג'רו הן כבשו בערב חודש אדר שמסמל שמחה. שוב הסתבר כי שום דבר לא מקרי?!

יישר כוח לדברה-לי גולדמן ודבי ברמן שהציבו לעצמן רף גבוה, צלחו אותו בגדול והבינו שהשמיים הם הגבול אם רק רוצים.

מאחלת להן לחיות מתוך שמחה ובריאות וימשיכו לכבוש יעדים נוספים תוך מימוש עצמי.

חג שמח ומואר!