;feature=youtu.be

הצמידות הזו בין המופע המרגש של מתן תורה לכללים בפרשת משפטים מבהירה שהביסוס שלנו כחברה ישראלית מתחיל מהקפדה על חוקים חברתיים. לא בסיסמאות או במילים גדולות, אלא דווקא בהקפדה על מערכות יחסים בין אנשים ויותר מכך. כל תחילת הפרשה עוסקת בהנחיות הברורות לגבי אנשים שנמצאים בשולי החברה. העבד שניטלה ממנו העצמאות והוא תלוי כל כך באחר, בו מתחילים המשפטים, כיצד לנהוג בו בכבוד ובהוגנות. העני שצריך להחזיר לו את השמלה שנתן כמשכון כי אולי אין לו מה ללבוש, הגר, היתום והאלמנה, האדם ששדהו נשרף או ששורו פגע.

אותם האנשים שזקוקים לתמיכה, ליחס ולהבנה. לגביהם יש כללים נוקשים מאוד. רק אחר כך מגיעות ההנחיות על המועדים ועל יישוב הארץ. הפרשה קובעת סדרי עדיפויות ברורים ומציבה יסודות איתנים למה היא חברה ישראלית מתוקנת. היהדות מציבה את הטיפול והדאגה לפרט הנתמך בראש סדר העדיפויות. אלו המשפטים הראשונים הניתנים בפירוט. ורק אחרי שהעם מקבל אותם ואומר: "נעשה ונשמע", רק אז משה עולה להר סיני לארבעים יום וארבעים לילה כדי ללמוד את יתר ההלכות. זהו הבסיס. האזכור המופיע בפרשה כי גר היית בארץ מצריים, מחדד שוב כי מי שחווה את הקושי, את התלות, מצופה ממנו להיות רגיש לאחר.

הדברים הם תקציר משיעור שבועי לזכרו של אבי יצחק בן חמו ז"ל