;feature=youtu.be

 

בפרשה הזו, אנו רואים תהליך מעבר מקבוצה של עבדים לחברה שמייצרת תשתית לעם

לפני שמקבלים את חוקי התורה, קודם יש ליצור מערכת של מוסדות שיפוט וניהול. יתרו מציע למשה למנות שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים. מעבר לכך שמדובר ברצון להקל על משה מהנטל הקשה של מנהיגות של יחד, יש פה אמירה גדולה שמאפשרת ליותר אנשים להיות מעורבים ולקחת אחריות לחברה, לא עוד ניהול של יחיד.

רק אחרי שנוצרה תשתית כזו, מתחיל השיח על מתן תורה, תפישה זו של שיתוף רחב יותר, מתרחבת בהערכות למעמד הר סיני. המעמד בו העם מקבל את עשרת הדברות ומתחיל לעצב את דמותו כעם לראשונה.

במעמד הר סיני עמדו בתחתית ההר העשן כל העם. נשים וגברים, בריאים וחולים, עניים ועשירים, התומכים הפוליטיים של משה ומתנגדיו. עצמאים ובעלי קשיי נגישות, כולם עמדו יחד ללא מחיצות, לבושי לבן נרגשים ושמעו את דברי אלוהים חיים. יש משהו עוצמתי מאוד בחוויה הזו, ברגע המכונן הזה שמקבלים את התורה כולם נמצאים, המשמעות היא שהתורה שייכת לכולם, כל אחד ואחת מבני ובנות ישראל קבלו את התורה באותו מעמד, שמעו את הקולות והתרגשו מהרעש. לכול אחד יש חלק בתורה, התורה אינה שייכת לצד זה או אחר, ולאף אחד אין את המונופול על התורה. ואולי זה הקסם המיוחד שהאירוע הראשון שיש לחברה הישראלית כעם הוא אירוע שהתנאי לקיומו הוא ההשתתפות של כולם בלי יוצא מן הכלל ללא הבדל וללא אבחנה. יש הרבה כוח לחוויה המעצבת הזו. הסיטואציה הזו מתוארת בפסוק: "ויחן שם ישראל...", על כך מסביר רש"י, שהביטוי נכתב בלשון יחיד ויחן, חנו כאיש אחד בלב אחד.

הדברים הם תמצית שעור שבועי הנלמד לזכרו של אבי, יצחק בן חמו ז"ל.